כריסטיאן סלית'רין-עלייתו של המלך

הזכויות שמורות לג'יי המלכה.

הפאנפיק ממשיך את הפאנפיק שלי "כריסטיאן סלית'רין", אותו אתם מוזמנים לקרוא. 

*עברו ארבע שנים מאז העלילה של הפאנפיק הראשון.

*הפרק הראשון יהיה קצר למדי, אבל זה לא אומר כלום על שאר הפרקים, שיהיו הרבה יותר ארוכים.

*למרות שהפאנפיק מדורג PG, יהיו פעמים בהן כמה פרקים יהיו בדירוג pg13 קל. ולמרות הפאנפיק הקודם, לא בטוח שהפאנפיק הזה יהיה אותו פאנפיק משעשע ודי מצחיק כמו הפאנפיק הקודם. ראו הוזהרתם.

שטפתי את פניי.

הסתכלתי שוב על עצמי.

נער בן 14, עוד חודשיים חמש עשרה.

הבחנתי בשערי החום, שאחרי ניסיונות רבים הצלחתי לגרום לו להיות מסודר.

עיניי הירוקות החזירו לי מבט מהראי.

הייתי מותש ועייף ממה שקרה לפני דקות אחדות. שמתי עוד חופן של מים על הפנים שלי, מנסה לגרום לתשישות להיעלם. 

אבל זה לא הצליח.

אה, סליחה. שכחתי להציג את עצמי. טוב, אני לא יודע אם אני צריך. רק למקרה ששכחתם אותי.

שמי הוא כריסטיאן סלית'רין.

אתם יכולים לקרוא לי כריס,כמו שחברה שלי ליטה קוראת לי,כריסי, כריסטי, אפילו, כמו שחברי בשם ג'ק קורא לי. או סתם כריסטיאן. לא באמת משנה לי.

אני נצר לסלזאר סלית'רין, מה שאומר שאני חלק ממשפחת סלית'רין.

המשפחה.הכי.דפוקה.בעולם.

הם תכננו תכנית להשתלטות על העולם, והם שמו אותי בהוגוורטס כדי להיות מרגל. בהתחלה זה הלך טוב, עד שפקחתי את עיניי לעולם האמיתי. סוף סוף היו לי חברים. אנשים תומכים. אפילו נאבקתי עם ענק! ודרקון! וטרנטקולה!...אני בודד כל-כך.

אבל איפה הייתי? אה, כן -התחלתי להאמין פחות ופחות במטרה של משפחתי. מה שהוביל לכך שאני וחבריי, ג'ק וליטה, גייסנו צבא ביחד עם הארי פוטר בסוף השנה והבסנו אותם. ייאי. האפי אנד. טוב, בערך.

הוגוורטס נחרב אחרי שאני, כריסטיאן האצילי, הקרבתי את עצמי כדי להציל את הוגוורטס. 

אבל אל תדאגו, חזרתי לחיים. משהו עם אבן האוב ומורשת של סלית'רין, לא שום דבר מעבר לזה.

אבל זה קרה מזמן.

עכשיו אני בשנתי החמישית.

אחרי שהוגוורטס נחרב לפני ארבע שנים, נדרשו כל הארבע שנים האלה כדי לבנות אותו. 

באמת שאני לא מבין מה הבעיה פשוט לנופף בשרביט ולתקן הכול. אנחנו קוסמים, לעזאזל!

בזמן הארבע שנים האלה עשו הכול כדי עדיין לגרום לנו ללמוד. התכנסנו במקומות של קוסמים בהם למדנו, עברנו מכיתה לכיתה, אבל זה לא כזה הצליח. הפעם האחרונה שלמדנו הייתה לפני חמישה חודשים.

ואתמול חזרנו להוגוורטס, וזה היה אמור להיות כיף, אלא שזה התחרבש לי לפני כמה דקות.

אבל נדבר על זה אחר כך.

איפה היינו?

אה-הוגוורטס החדש! נכון.

הוגוורטס החדש היה מפואר יותר, יפה יותר וללא ספק מרשים יותר. אני לא יודע אם אתאר מתישהו איך הוא נראה מבחוץ. לא נראה כל-כך שאפשר לתאר אותו במילים, אז אני אנסה: במקום הטירה, כעת הטירה היא הטירה הכי גדולה בסקוטלנד. אולי אפילו בעולם. האבנים מהן בנו את המקום היו מהיפות ביותר, אך לא זה הדבר החשוב: האבנים היו חזקות כל-כך, שלא תועד אף פעם מישהו ששבר אותן. ויש להן שדה קסם משלהן שמגן על כל סביבת הוגוורטס.

כן, אני יודע.

מגניב.

ומבפנים?

המרצפות יפות כל-כך, נקיות ומדהימות. וסיפרו לנו שבחג המולד הן מחליפות צבעים. הקירות מפוארים ונראים כאילו נבנו למען אירוע מפואר ביותר.

הכיתות מצוידות בקסמים החזקים ביותר ובמרכיבים הטובים ביותר, השולחנות יכלו להשביע אפילו את מלכת אנגליה, וזו רק ההתחלה.

אבל אדבר על זה בהמשך.

ככשטפתי פנים גם נזכרתי באירועים מלפני ארבע שנים.כל-כך הרבה זמן עבר מאז. הסיפור נכנס לספרי ההיסטוריה של הקוסמים, מורים דאגו ללמד את זה בכל שיעורי היסטוריית הקסם, אנשים ניתחו את הסיפור, אמהות סיפרו זאת לילדיהם, וכעת המהומה קצת שככה.

זאת אומרת, עדיין ילדים מחליקים לי כיפים כשאני עובר במסדרונות, למרות שזה רק תחילת שנה. וצוין גם יום לכבוד המאורע, שקוסמים בכל רחבי בריטניה חוגגים אותו.

זה נחמד, לא אמרתי שלא.

עד לפני כמה דקות זה היה די מעולה.

עכשיו התחלתי להיכנס לדיכאון טוטאלי, אבל אני מנסה לשמור על אופטימיות.

אחרי ששטפתי פנים צעדתי במסדרונות המוארים והמפוארים, לעבר המרתפים החדשים, לעבר חדר המועדון של סלית'רין, הבית שלי.

אבל בואו נעצור כאן.

עכשיו, כשאתם יודעים הכול, מה דעתכם שנתחיל את הסיפור הזה?

רוצים?

יופי.

אז בואו נתחיל.

		הפרק הבא