הסיפור המוזר של טדי לופין

שם: הסיפור המוזר של טדי לופין

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: טדי/ויקטואר, טדי/ דומיניק

זאנר: AU (מציאות אלטרנטיבית), הרפתקאות

תקציר מלא: טדי לופין חשב שלהיות מסולק מבית הספר אילברמוני זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו. אבל עכשיו אימא שלו נעלמה, סבתא שלו בבית החולים, והוא נאלץ לבלות את שנתו השביעית בהוגוורטס.

הערות: הסיפור מתרחש ביקום מקביל בו רמוס נהרג בקרב האחרון אבל טונקס שרדה.

פרק 1: ילד זאב

שלוות אחר הצהריים האביביים הופרה על ידי רעש חבטה מחריש אוזניים. הציפורים שקוננו בעצים שהקיפו את החצר נסו במשק כנפיים, עפות לחפש מקום שלו יותר בסביבת ההר המבודד.

קול החבטה היה של הדלת שהובילה אל החצר המרוצפת אבן כחלחלה, זו נטרקה מאחורי נער כועס שגרר אחריו מזוודה כבדה. שמו של הנער היה טדי לופין, ובזה הרגע הוא סולק מבית הספר אילברמוני לכישוף ולקוסמות.

הוא ירד במדרגות אל החצר בצעד זועם, מתעלם מהחבטות החדות שהמזוודה שלו, שנארזה בחופזה, השמיעה כנגד האבן. הוא הסתכל סביב, מחפש דבר מה להפנות אליו את זעמו, אך חצר בית הספר הייתה שוממת לחלוטין. שיעורי אחר הצהריים עדיין היו בעיצומם. שיעורים בהם טדי לא ישתתף יותר.

אומר לעצמו שהוא בכלל לא צריך את השיעורים האלה, כי הוא כבר קוסם בגיר, הוא גרר את המזוודה שלו לעבר מרכז הרחבה. שם מזרקה מקושטת בפסל של נחש מכונף פכפכה בשלווה מרגיזה.

השתקפות פניו השיבה לו מבט מתוך המים הצלולים שבמאגן השיש, רצינית וזועפת. שיערו החום הזדקר במקום בו הוא משך בו שוב ושוב בתסכול בשעות האחרונות, והחתך על מצחו עוד בער באדום זועם. עניו, שהיו בצבע זהוב, כמו בערו בתוך פניו הרזות.

הוא עצם את עניו וכיווץ את פניו בריכוז. כשהוא פקח אותן והסתכל שוב בהשתקפותו שיערו היה בצבע תכלת מחשמל. הוא העביר בו את ידו בסיפוק. לפחות אף אחד כבר לא יגיד לו באיזה צבע השיער שלו צריך להיות.

לאות פתאומית עטפה אותו, וטדי התיישב על קצה המזרקה באנחה שקטה. שש שנים של הקנטות – שש שנים של מובדלות מחבריו לספסל הלימודים – הסתיימו בזה הרגע, שנה תמימה לפני הזמן. האמת הייתה שהוא ציפה שזה יקרה הרבה קודם.

השמש התחילה לשקוע, צובעת את קירות האבן הלבנים של אילברמוני בוורוד וצהוב עמוק. האוויר התחיל להיות קר, אבל טדי המשך לחכות. הדבר היחיד שנשאר לו בבית הספר הזה היה הכבוד העצמי שלו, והוא לא התכוון להשליך אותו בכך שיחזור פנימה ויבקש להתחמם עד שיבואו לאסוף אותו.

הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שהוא התחיל לשמוע צעדים, עקבים נוקשים בקלילות אך בתקפות על מרצפות האבן. הוא היה מזהה את הצעדים האלה בכל מקום. הינה זה מגיע...

מכשפה בתחילת שנות הארבעים לחייה הופיעה מתחת לקשת האבן בכניסה לחצר. שיערה השחור היה מסופר בתספורת קצרה, והיא לבשה גלימה סגולה עם סמל עוף החול של קונגרס הקוסמים האמריקאי על הדש, כשמתחתיה מכנסי ג'ינס ומגפיים גבוהות. היא לא ענדה תכשיטים, מלבד טבעת נחושת מעוצבת בצורת ענף מלופף, זו הייתה תלויה בשרשרת כסף על צווארה. היא נראתה מוטרדת ודואגת, עיניה הכהות סוקרות את החצר.

ברגע שהיא הבחינה בטדי היא נעצרה, ואז התחילה ללכת לעברו. טדי הסתכל על נעליו, מכין את עצמו לבאות.

היא התיישבה לצידו על קצה המזרקה. במשך כמה רגעים הם לא דיברו, עד שלבסוף היא אמרה בקול רך, "מה קרה, טדי?"

טדי הרגיש גוש חוסם את גרונו. בזמן ההמתנה הוא תכנן כיצד יספר לה את החדשות המרות, אבל עכשיו הוא לא הצליח להוציא את המילים מפיו.

"אני מצטער, אימא," הוא מלמל, מעביר את ידו על פניו.

נימפדורה לופין הייתה אישה יוצאת דופן. כמו טדי, היא הייתה מטמורפגוסית, וגם לה הייתה את הנטייה להתבלט בשטח גם כשלא ניסתה. היה לה מבטא בריטי חזק, שונה מהמבטא האמריקאי שטדי רכש, וגם כשהיא חייכה והתבדחה נדמה שתמיד מקיפה אותה הילה עמומה של עצבות.

טדי ידע שהיא אישה חזקה – היא הייתה ציידת קוסמים אפלים בצעירותה, הרחק בבריטניה – ובכל זאת הוא שנא להדאיג אותה. אולי זה היה כך מכיוון שאביו נהרג כשהוא היה צעיר מאד, אבל טדי תמיד הרגיש אחריות גדולה לאושרה של אימו.

"מה קרה?" אימא שלו שאלה שוב, מניחה יד מנחמת על גבו. "אולי יש משהו שאני יכולה לעשות?"

טדי הנד בראשו בחדות. "הם כבר הזהירו אותי," הוא אמר, קולו מתחיל לרעוד בכעס מתגבר. "ידעתי שאם אני אכנס לעוד קטטה הם יענישו אותי – וגם ספנדר ידע את זה – בגלל זה הוא עשה את זה – "

"לאט- לאט, תתחיל מההתחלה," אימא שלו אמרה בשלווה. "אתה מדבר על אווין ספנדר? הבן של וויליאם ספנדר?"

"כן," טדי השיב בשנאה, פורם את הקרע שבמכנסי הג'ינס שלו. "הוא חושב שבגלל שאבא שלו הוא יושב ראש ועד ההורים הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ואנשים אחרים יספגו את העונש... כנראה שהוא צדק," הוא הוסיף בתבוסה.

"מה הוא עשה?" אימא שלו תחקרה בעדינות.

"הוא כל הזמן קורא לי ילד זאב," טדי אמר, נותן לכל התסכול והכעס שהצטבר אצלו במהלך השנה להישפך החוצה. זה הרגיש טוב, גם אם הוא ידע שהוא נשמע קצת כמו ילד בכייני – טוב כמעט כמו שזה הרגיש להכניס אגרוף בפרצוף הזחוח של איוון ספנדר.

"ומאז שהתחילו כל המהומות של אנשי הזאב בדרום זה נהיה עוד יותר גרוע. מספר לכולם שאני עושה דברים מוזרים בזמן הירח המלא. הוא לא יכול לראות שמשהו טוב קורה לי בלי להרוס את זה..."

במשך שנתיים הוא לא היה מסוגל להוריד את העניים שלו מליסה ווילר, ועד שהוא עזר את האומץ להציע לה לצאת איתו – והיא הסכימה – ספנדר היה חייב להופיע ולהרעיל אותה נגדו עם סיפורים על דם אנשי הזאב שלו. עכשיו היא אפילו פחדה להסתכל עליו, ובכנות, טדי לא יכול היה להאשים אותה.

"בקושי נגעתי בו," הוא סינן. "אבל הוא בכל זאת רץ לספר לאבא שלו... קרוקפורד הייתה מאושרת עד הגג שסוף כל סוף נתנו לה לסלק אותי."

"זה לא בסדר!" אימא שלו אמרה בתקפות. "היא לא יכולה לסלק אותך על משהו כזה! אני אלך לדבר איתה – "

"לא," טדי אמר בחדות. "אני לא רוצה שתדברי איתה."

פרופסור קרוקפורד, מנהלת בית הספר, שנאה בעוז כל דבר שהיה קשור לבני כלאיים. זה כלל גם נשים שבחרו להינשא לאנשי זאב ואת ילדיהם, שזכו לתואר אנשי זאב למחצה למרות שלא היה בהם כל סממן של בני כלאיים. בכל הפעמים בהן אימא של טדי ביקרה במשרד המנהלת (זה קרה פעמים רבות במהלך השנים), היא תמיד זכתה ליחס מזלזל.

הם ישבו בשתיקה במשך כמה רגעים. דורה שיחקה בטבעת שהייתה תלויה על הצווארה; זו הייתה טבעת הנישואין שלה, שעברה במשפחתו של בעלה במשך דורות עד שלבסוף הגיעה אליה.

לבסוף היא אמרה, "יש לי תחושה שאתה לא באמת רוצה לחזור לבית הספר."

טדי הנד בראשו בכנות, חש תחושת הקלה משונה מתפשטת בחזהו. היה טוב לומר מה הוא מרגיש באמת.

"נמאס לי להיות פריק," הוא אמר.

"אתה לא פריק, טדי," אימו אמרה בקול, לופתת את כתפו בחוזקה. "לעולם אל תקרא לעצמך ככה. לעולם. אתה שומע אותי?"

טדי הנהן בחוסר רצון.

"אפשר ללכת עכשיו?" הוא שאל, מרגיש מובס.

לשמחתו, אימא שלו לא ניסתה להתווכח. הם עזבו את המזרקה, וטדי הטיל לחש ריחוף על המזוודה שלו. הם עזבו את החצר וצעדו בשביל שהשתפל במורד ההר, מוביל אל האוביליסק שסימן את הכניסה לשטחי בית הספר.

בעודם צועדים טדי הסתכל לאחור בפעם האחרונה. השמש הזהיבה את גג הצפחה הכחול של בית הספר, משתקפת על החלונות שבקומות העליונות של המבנה הגוטי רחב הידיים.

הוא תהה האם אולי הוא היה צריך לחזור להיפרד, אך מייד דחה את המחשבה. אף פעם לא היו לו חברים אמיתיים באילברמוני. הוא תמיד היה במקום שני עבור כל מי שהוא אי פעם חשב לכנות חבר, תמיד נדחק לשוליים, תמיד זוכה קודם כל לחשדנות. אף אחד בטח לא ישים לב שהוא עזב.

הוא הפנה את גבו אל בית הספר הישן שלו וצעד במהירות במורד השביל, נודר לעולם לא להסתכל לאחור.

		הפרק הבא