צוואתו של אלבוס דמבלדור

" '...לסר ג'יגל מינץ' אני מוריש את המטאטא שלי'. ..."

השליח סיים לקרוא וגלגל את הגליון בידיו.  "זה כל מה שכתוב פה... כלומר מה שנוגע לך". על קדמת החלוק הכסוף של השליח היה רקום הסמל של משרד הקסמים, ועל הרצפה לידו היתה שמוטה חבילה חומה ארוכה.

הוא עמד על סף בית גדול ומפואר, ברחוב מרכזי ועשיר בליברפול - ביתו של סר ג'יגל מינץ', אדם מבוגר ושחוח קומה שלא האמין למשמע אוזניו.

"אני מניח שהכרת טוב את דמבלדור..." שאל השליח את סר ג'יגל.
"בכלל לא," הוא הזקן, "בקושי הכרתי אותו. לא ראיתי אותו כבר כמה שנים. למה הוא נתן לי ירושה?... אה, אין לי שמץ".
הפקיד הניד בכתפיו, " שיהיה". הוא הוציא מכיסו פנקס כדי להחתים את מינץ' על קבלת המשלוח.
"אם אין לך מה לעשות עם מטאטא בגילך", אמר השליח לפני שהלך, "תדע שיש שוק חזק מאוד לפריטי אספנות כאלה... המטאטא הזה נעשה בעבודת יד על ידי ניוטון-רויסטן, אם שמעת עליו, יצרן מהמאה ה 19... אח שלי ירוץ לפה ברגע שתשקול למכור את המטאטא".
"תודה". אמר מינץ', וסגר את הדלת.

השליח עמד שם, ומייד קיפל את החבילות שלו והלך.

סר ג'יגל מינץ' פתח את החבילה על השולחן ומצא מטאטא ישן ופרום. הוא הרים את המטאטא בזהירות בשתי ידיו ובחן אותו. לא היה בו שום דבר מיוחד. הוא המשיך לסקור אותו בעיון.

לא היה לו מושג למה דמבלדור הוריש לו את זה. נכון שהוא שיחק בתור החובט של רייבנקלו בזמן שדמבלדור היה המחפש של גריפינדור אבל דמבלדור הכיר הרבה שחקנים, וחלקם היו קשורים אליו יותר.
נצנוץ זכוכית תפס את עיניו. בין עטיפות החבילה של המטאטא היה משהו. הוא הניח את המטאטא ושלף משם בקבוקון קטן שבתוכו התערבל לאיטו נוזל צהוב ומוזר.
כשמינץ' הביט בבקבוקון הוא הבין מיד מה זה ולאן הוא צריך ללכת.
הוא הביט דרך החלון על ענני הסערה. אה, אין לו סיבה לחכות. הוא לקח את המעיל ואת מקל ההליכה, נעל את הדלת, והתעתק בקול פקיעה.
. . .

רעש צעדיו הכבדים של מינץ' הדהד בין מסדרונות הוגוורטס הריקים.
הוא חצה מסדרון ארוך ומואר קלושות באור יום סתווי, עבר מבעד לגרגיול אבן גדול קשוח, טיפס במדרגות לולניות ואחרי דפיקה קצרה במקוש נחושת על דלת סגורה, הפרופסור קראה לו להכנס.
"30 שנה כבר לא הייתי פה", אמר למקגונגל אחרי שהחליפו ביניהם ברכות נימוס. הוא סקר את משרד המנהל, וראה שהמשרד אכן השתנה הרבה עם השנים. "לא הייתי פה מאז שהנכד האחרון שלי סיים את הלימודים".
"אתה אמור לדעת שאתה תמיד מוזמן." הפרופסור הציעה לעזור לו לשבת.
"לא תודה", הוא התקדם בעזרת המקל והתיישב, "אני מקווה שלא תעלבי, אבל באתי לפה רק בשביל להשתמש בהגיגית".
"כן, ברור," מקגונגל ענתה, "הכל בסדר."

ג'יכל התיישב ושתק.

"ההגיגית בארון, אם אתה רוצה שאני יוציא אותה?"

"כן, תודה".
אחרי שהיא יצאה לקומה העליונה מינץ' שפך את תוכן הבקבוקון שלו אל הקערה המעוטרת ברונות עתיקות. בזמן שהחומר התערבל הוא השקיע את ראשו בנוזל המסחרחר, בלי לשמוע מאחוריו את דלת חדר המנהל נפתחת וצעדים נכנס בדממה.
. . .

חצוצרות רעמו. שאגות נשמעו מכל הכיוונים. שמש חזקה סינוורה את עיניו של מינץ'.
הוא הביט מסביב ובטנו איימה להתהפך. הוא היה לבדו במרכז מגרש הקויידיץ' של הוגוורטס והמוני תלמידים מכל הכיוונים הריעו לו ונופפו בדגלים מכל צבעי הבתים.
הוא רצה לברוח משם. אבל אז הבחין בקבוצות השחקנים של גריפינדור ורייבנקלו מתקרבים משני צידי המגרש, והבין שהקהל לא הריע לו.
הוא לא זכר את המשחק הספציפי הזה, אף על פי שבין שחקני ריוונקלו הוא הבחין בעצמו הצעיר מתקדם ומנופף לקהל בחיוך יהיר.

שני קבוצות השחקנים עצרו קרוב אליו והתעלמו ממנו לגמרי. הוא זכר מה זה לחוות זיכרון בתוך ההגיגית, להיות בלתי נראה, אך עדיין התקשה להתרגל לתחושה.

אלבוס דמבלדור הצעיר התקדם קדימה, הוא היה ילד גבוה ויפה עיינים. הוא לחץ את ידו של הקפטן השני וכולם עלו על המטאטאים. רגע לפני שריקת הפתיחה מיטץ' הביט על דמבלדור ולפתע התבלבל לגמרי - דמבלדור הביט ישר עליו - כלומר על מיטץ' הצעיר - וסימן לו משהו עם המטאטא. מיטץ' הצעיר הרים אגודל לאישור, ונשמעה השריקה וכולם נסקו.
'דמבלדור ואני דיברנו?', שאל את עצמו מיטץ' והתחיל להסתובב במגרש, 'הייתי מצפה מעצמי לזכור את זה'.
הוא הביט למעלה ושאל את עצמו אם הזכרון עומד להגמר, או שאולי יקרה עוד משהו שיסביר מה בדיוק העניין.
אבל המשחק המשיך בלי מקרים מיוחדים עוד כמה דקות, וכשגריפינדור כבר הובילו בחמישים נקודות דמבלדור תפס את הסניץ' לקול תרועת הקהל.

השחקנים צללו למטה והעולם מסביב מינץ' התחיל להתפוגג. מינץ' חיכה שהזיכרון ייגמר, והתכונן להתעורר.

הזיכרון המשיך להתפוגג ומיטץ' חיכה ליציאה, אבל הזמן המשיך. הביתנים סביב נמחקו, השמים נהפכו לחור שחור, הכל נהיה יותר ויותר מטושטש. אחר כך הדבר היחיד שנשאר היה פיסת הדשא מתחת רגליו, וגם היא עם הזמן התפוררה ונעלמה לגמרי.
ובסוף, בפתאומיות, הוא הופיע בחזרה במשרד, כשמולו יושב דמבלדור.
מינץ' הרגיש כאילו פטיש הוטח בפניו.
"שלום ג'יגל, אני שמח שהגעת," אמר דמבלדור בחיוך, "אתה בטח מבולבל קצת... אז אני יבהיר שאתה עדיין נמצא בתוך הזיכרון ששלחתי לך. עשיתי הסוואה על ידי חיבור בין שתי זיכרונות בבקבוקון אחד כדי שמשרד הקסמים לא ימצא את חתיכת הזיכרון הזאת, השנייה". דמבלדור יישר את משקפיו ורכן קדימה. "ג'יגל, אני צריך עזרה ממך. הארי פוטר צריך עזרה ממך."