יום (נוראי) בחייו של אדריאן

"חייך אל המצלמה! אני רוצה לראות אותך עם חיוך! כמו שצריך!"
אדריאן אגרסט הצטלם לשער המגזין החדש, לרקע מזרקה של פארק נאה.
אבל את ראשו טרדו מחשבות אחרות.
הצלם המשיך להעיר לו הערות, אבל אדריאן לא ממש הקשיב.
"היי, יש לך בעיה, תגיד לי?" שאל אותו הצלם, והרים את פניו מן המצלמה.
"זה..." אדריאן היסס. "שום בעיה. אני בסדר!"
הצלם חדר להביט במצלמה.
"אתה נראה קצת מדוכדך," אמר הצלם. "אני לא יכול לשלוח תמונות כאלה לעיתון! זה לא איכותי! תגיד לי אם משהו מציק לך. כל דבר!"
אדריאן נשם עמוקות.
"אני בסדר גמור," אמר. "בוא נגמור עם זה..."
אדריאן חייך אל המצלמה, מנסה להתמקד כמה שיותר.
הוא שמע רצף של תקתוקים המצלמה.
הצלם בחן את כל התמונות מקרוב.
"אתה חופשי לדרכך, בחורי," אמר לבסוף הצלם.
אדריאן נשם בהקלה, ועזב את הפארק.
ואז הוא התחיל לחשוב עליה.
השיער הכהה, היפהפה.
העיניים שלה.
אדריאן לא הפסיק לחשוב עליה.
ליידיבאג.
אהובת ליבו.
אם רק היא הייתה אוהבת אותו בחזרה.
אדריאן נתן למחשבותיו לרחף.
אולי הוא ייתן לה פרח?
פרח אדום, מאוד כדאי, חשב אדריאן. אולי ורד? כן. ורד זה מתאים...

ליידיבאג סיירה ברחבי העיר, במטרה לבדוק שהכל מתנהל כשורה.
היא התחילה לקפץ בין הגגות, כשלפתע ראתה פרסומת של אדריאן נשקפת אליה מאחד הבניינים.
היא התיישבה, והביטה בפרסומת, כשחיוך מרוח על פניה.
לפתע ליידיבאג הבחינה בצללית חולפת מאחוריה, וקול צעדים שקטים.
"ליידיבאג."
היא הסתובבה.
מולה עמד שותפה, קט נואר.
"קט- נואר," היא התחילה לומר. "רצית להגיד לי משהו?"
קט נואר הושיט לה ורד.
"ליידיבאג," אמר קט נואר. "אני מביא לך את הורד הזה."
ליידיבאג הביטה בו בהלם.
"אני... אני מצטערת," אמרה לבסוף. "אני מאוהבת במישהו אחר..."
פניו של קט נואר הקשיחו.
"ואיך קוראים לו?" הוא דרש לדעת.
ליידיבאג נראתה מהוססת.
"קוראים לו... אדריאן אגרסט."

"אדריאן?" צחק קט נואר. "ציפורניים, הכנס!"
בהבזק שחור נעלמה החליפה של קט נואר, ונער בלונדיני עם חולצה שחורה וז'קט בהביט בה.
עיניה של ליידבאג נפערו.
היא התחילה לגמגם בצורה לא מובנת.
"אבל... אבל... אתה... זה..."
ליידבאג קפאה במקום .
לפתע פניה נהיו קרים.
שמץ של כעס נראה בפניה.
"תלך ממני!" היא לפתע התחילה לצעוק. "אני לא רוצה לראות אותך יותר!"

אדריאן אגרסט לא חש בעצב כה עמוק מאז שהוא איבד את אימו.
הוא ישב על ספסל בבית הספר.
לפתע נערה עם שיחר כחול כהה התיישבה לידו.
אדריאן הביט בה.
"קאגאמי?" הוא אמר, מופתע מעט.
"שלום, אדריאן," אמרה. "רק רציתי לראות אותך. זה הכל..."
"תודה," אמר אדריאן בקול חלול.
הוא הושיט לה את הורד שרצה להביא לליידיבאג.
"הנה," הוא אמר. "קחי את זה."
היא הביטה בו בחיוך קצת עצוב, ולקחה את הפרח.

"אדריאן, למה עשית את זה?"

אדריאן ישב בחדרו ודיבר עם פלאג.
"אני לא יודע," אמר אדריאן. "רציתי בסך הכל שליידיבאג תאהב אותי... עכשיו היא לא רוצה לראות אותי יותר... הטבעת הזאת היא חסרת תועלת..."
אדריאן שלף את הטבעת מאצבעו.
פלאג נשאב לתוכה במהירות.
"גמרתי להיות קט נואר."
הוא פתח את חלון חדרו, וזרק את הטבעת בכל הכוח.
נדמה היה כאילו הוא שומע את זעקתו של פלאג.
אבל לאדריאן כבר לא היה אכפת.

חלון נפתח.
עשרות פרפרים מתעופפים באוויר.
דמות כהה במסכה עומדת מול החלון.
"אני מרגיש ברגשות שליליים חזקים מאוד. אדריאן כועס על – "
לפתע עש לילה קפא במקום.
"רגע אחד, אדריאן זה החתול השחור?!"
עש לילה התעלף, מותיר את הפרפרים מרחפים באוויר.

הסוף?