"פנימיית סרייגון" || כותב - מייקל

הבהרה - הסיפור מדבר על ג'יימס-סיריוס, בנם של הארי וג'יני, ולא על ג'יימס האבא.

בבוקר הבהיר של האחד בספטמבר, תחנת הרכבת 'קינג קרוס' היתה עמוסה כמו בכל יום אחר בשנה, עם תוספת קטנה של קוקואים בכל מקום.
האנשים האלה ניסו להשתלב בנוף העירוני ולא הפריע להם שהם לא הצליחו.
"...נכון! אני תמיד אמרתי את זה. יש יותר מידי פריקים" - יענה לכם עובר אורח מזדמן כשתשאלו אותו על הנושא - "פה ושם אני עדיין רואה שיש מי שמרים גבה או לפחות מגרד בפדחתו כשהמוזרים האלה עוברים, אבל המוזרים רק הולכים מתרבים. אני השקעתי הרבה זמן בלבחור מה ללבוש, אבל אני כבר כמעט זן נכחד, השאר פשוט לא מצליחים..."
אתם תחייכו אליו והאיש יחייך חזרה בסיפוק וינסה להכניס את ידיו לכיסים של שמלת המלמלה באלגנטיות. מיד אחר כך הוא יביט בשעון ויתנצל שהוא צריך ללכת, הרכבת שלו מגיעה עוד מעט לרציף תשע ושלושת-רבעים. איפה זה? התבלבלתי. התכוונתי תשע.

ג'יימס-סיריוס-פוטר לעומת זאת, מעולם לא הסתבך עם הדברים האלה, אביו גדל בבית מוגלגים וג'יימס ידע להתמזג יפה בשטח. הוא נהנה מאוד לראות את חבריו טהורי-הדם מתלבטים מאיזה כיוון להביט על חולצת הטי-שרט שנתנו להם, וגם ויתר על המאמץ המיותר להציע להם עזרה.
באותו בוקר הוא היה מחוץ לתחנת הרכבת וישב בתוך מכונית חונה, ופניו היו מועדות למקום אחר. הוא דמיין לעצמו מה יקרה אם ישכח מכל מה שקרה לו ויעלה עכשיו על הרכבת להוגוורטס בכל מקרה. מעניין איך יגיבו חבריו כשיפרוץ להם לתא - בטח לכמה שניות המצח של כולם יתכווץ בבלבול, ואז ג'ק סיימונס יחייך חיוך ענק, וגילי תצחק ומיד תכסה את פיה כאילו אחד המורים עלול לבא ולתפוס את ג'יימס, ורוקלייס תיישר אליו מבט חמור - "השתגעת?! מה אתה חושב שיקרה עכשיו?" אבל תקוה שג'יימס יענה לה שבאמת החליטו להחזיר אותו.
כך הוא יוכל להגיע בערב לסעודת תחילת השנה על אפם וחמתם של הצוות. נכון, הוא יצטרך להתחמק ממקונגל איכשהו, אבל אולי הוא יצליח וימשיך ללמוד שם... ואולי דמבלדור יסלח לו...
הוא עצר את זרך המחשבות. מאוחר מידי, אי אפשר לתקן. הוא סקר את הרחוב ההומה כדי להסיח את דעתו.
הוא לא ראה שם את אבא ואמא, הם לא היו באופק אף על פי שהם היו אמורים לחזור אחרי שנפרדו מאחיו הקטן אלבוס ברציף תשע ושלוש רבעים. בטח הרכבת מתעכבת, ועוד דקה הם יגיעו להסיע אותו לתחנת האיסוף של - 'לוין-וולסטריק - פנימייה לקוסמים מיוחדים' - בית הספר בו הוא מתעתד ללמוד.
מה הכוונה של השם הזה? 'לוין-וולסטריק' - לקוסמים מיוחדים'... מי לומד שם? זה כמו הוגוורטס? זה דומה לבית ספר של מוגלגים? ג'יימס לא ידע דבר על המקום והצטער בכל ליבו שהוא לא יכול פשוט להשאר בבית.
כשהביט שוב בשערי היציאה הוא ראה את הוריו מגיחים בהליכה מהירה. אמא החזיקה את שני המעילים שלהם בידיה ושניהם נראו מודאגים, כמו כל יום מאז הבוקר בו הוא נחת על סף ביתם ברחוב טמפרי כשבידו מכתב רשמי חתום בדיו ירוקה וחד משמעית. מכתב סילוק מהוגוורטס.
ג'יימס ריחם קצת על הוריו, וחשב שבטח עליהם עוברת תקופה יותר קשה מאשר עליו. הם עצרו ברחבת הרכבת על יד מזרקה מרובעת ואביו ניגב את פניו בנייר... ג'יימס צימצם את עיניו לראות מה גרם לו לעצור אבל איש שמן במעיל-פלנל עצר לנוח על יד האוטו שג'יימס ישב בו ובלי בושה נשען על החלון.
"היי!" צעק ג'יימס ודפק בכוח.
האיש הסתובב בבהלה וסידר את כובעו. כשראה את פניו של ג'יימס בתוך המכונית נראה היה לרגע שהוא קפא. עיניו השחורות סרקו את ג'יימס בעיון. ג'יימס ניסה לחשוב מי זה, אבל האיש לא הזכיר לו כלום.
בפתאומיות האיש צעד צעד קדימה וג'יימס התכווץ, אבל אז האיש התחרט וברח בריצה מבולגנת. צרור דפים נפל מכיסו תוך כדי ריצה.
"היי אדון!" יצא ג'יימס וקרא לו, אבל האיש התעלם ממנו ונעלם בקהל.
ג'יימס ניסה לאסוף את הדפים שנפלו, אבל הצליח להשיג רק אחד כי כל השאר נסחפו ברגלי הקהל. הוא לקח את הדף ונדחק מחוץ להמון. זאת היתה תמונה שעל הגב שלה היה רשום בעט כחול - 'זאת האחרונה. תתקשר כשתסיים'. הוא הפך אותה והביט על התצלום.
"ג'יימס!" אמא קראה לו. היא בדיוק הגיעה לאוטו ופתחה את הדלת מאחוריו. אבל ג'יימס לא שם לב.
"ג'יימס, חזרנו!"
"מה?!" ג'יימס צעק בבהלה.
"מה מה? בוא..."
"לא, לא התכוונתי אליך..." הוא הביט שוב בתמונה ולא האמין למראה עיניו. זאת היתה תמונה שלו ושל אחיו אלבוס בגן הציבורי בוולטס-גרדן. הם ישבו על הדשא וליטפו את גרימא, הכלב שלהם. ג'יימס לא זכר מתי זה קרה, אבל זאת היתה בבירור תמונה שלהם.
למה יש לאיש השמן תמונה שלהם?!
ג'יימס הסתובב לחפש את אביו, הוא חייב לשמוע על זה. אביו עמד על יד דלת הנהג, אבל תעלומת התמונה נדחתה לאחורי מוחו של ג'יימס כשראה את הפנים של אבא שלו.
הם היו חבולות, לחיו היתה נפוחה ודם נזל מאפו.
"מה קרה?" שאל אותו ג'יימס.
"כלום..." אביו דחה אותו, "לא קרה כלום. תיכנס".
ג'יימס נכנס אחריהם ולא ויתר.
"אתה נראה כאילו הלכת מכות".
ג'יימס שם לב שאמא נראית כועסת.
"אתה יודע מה," פנתה ג'יני להארי פתאום, "אולי כן כדאי שתספר לבן שלך מה עשית".
"לא." ענה הארי, והתניע את האוטו.
"אני חושבת שחשוב שהוא ישמע שאבא שלו לא התבגר אפילו קצת בעשרים השנה האחרונות..."
"לא התב... איך את... את תומכת בנבלה הזאת!?"
"לא, אבל זאת אשמתך לא פחות ממנו. אתה לא יכול לראות אותו במשך חמש דקות וללכת בשקט!"
"נכון! מה היית עושה אם לא הייתי שם כשהוא איים על אלבוס?.."
"לא הייתי מרביצה לו, הוא לא באמת התכוון לזה. נו זה דראקו, הוא אוהב להשוויץ..."
"באמת?..." הארי פנה ברמזור לכיוון היציאה מהעיר. "למי אכפת למה הוא התכוון?"
"די. הארי..." קולה של ג'יני התגבר.
ג'יימס שמר מאחור על שקט. אבא שלו הלך מכות? עם אבא של מאלפוי? איך הוא לא היה שם כדי לראות את זה...
היו כמה דקות של שקט מעיק. הארי וג'יני לא רבו כבר הרבה זמן.

"נראה לי זה כאן..." אמר הארי כשהגיעו לתחנת אוטובוס מחוץ לעיר. ג'יימס הביט מסביב. אמצע שום מקום. שתי בנות שישבו בתחנה ניסו לראות מי במכונית.

"נישאר פה איתך עד שההסעה תגיע," הציעה ג'יני.
"לא צריך".
‏"בטוח?"
‏גיימס הנהן.
‏"טוב נעזור לך לפחות עם התיקים", אמר הארי ויצא החוצה. אחרי שתי דקות כל התיקים היו ממוקמים בתחנה, ואחרי עוד כמה דקות וחיבוקים מביכים ג'יימס נופף לשלום למכונית הנוסעת, ובלי לדעת התנתק סופית מהחיים הקודמים שלו.
‏רכב טרנזיט גדול וישן עם הכיתוב 'לוין-וולסטריק - בית ספר לקוסמים מיוחדים' צפר מרחוק והתקרב אל התחנה.

זהו' חשב ג'יימס 'זה הסוף'.

		הפרק הבא