לב המאפליה

אז אני קוראת שוב את כל הסדרה של הארי פוטר וזה נותן לי הרבה יותר השראה משחשבתי שזה ייתן. בנוסף, ת"בים יהיו נחמדים :)

xoxoxo

שירי

ג'יני כמעט בת אחת עשרה וכבר נמאס לה להיות לבד בבית. השנה האחרונה הייתה עצובה, כשהיא תקועה לבדה במחילה. למרות שבהתחלה היה נחמד בלי כל אחיה הרועשים, היא גילתה מהר מאוד שבלעדיהם היא נורא בודדה. היא לא יכלה לחכות כבר ללהגיע להוגוורטס- אחיה יהיו שם, וגם חבריהם, ובטח יהיו לה גם חברים משלה. היא אפילו תישן עם כמה בנות בחדר השינה, ואז היא באמת באמת לא תהיה לבד אף פעם.

ג'יני בוכה את עצמה לישון בלילה הראשון שלה בהוגוורטס. בית הספר מתגלה כשונה ממה שחשבה. היא לא מסתדרת עם הבנות האחרות שאיתה במעונות, האחים שלה לא מתייחסים אליה, ורון אפילו לא היה שם כדי לראות את המיון.
מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה, כותבת ג'יני ביומן שלה, ומופתעת לראות את הדיו נמס אל תוך הנייר.
זה נשמע עצוב מאוד, עונה מישהו. השם שלי הוא טום. איך קוראים לך, ילדה בודדה?

ג'יני אוהבת את טום. הוא יפה והוא נחמד והוא תמיד יודע בדיוק מה לומר. הוא כמו חתיכה חסרה: הוא חבר שאפשר לסחוב בכיס. כשהיא מדברת איתו, היא לא מרגישה בודדה. והיא תמיד מדברת איתו. בהדרגה היא מתחילה להביא את היומן אל השיעורים שלה, אל הארוחות. הוא תמיד שם איתה, בשולי ההכרה.
את לא לבד, כותב לה טום. ולעולם לא תהיי כשאני נמצא איתך.

במשך כל השבוע, לג'יני יש תחושה מוזרה שמישהו צופה בה. זה הגיוני, היא מנסה להסביר לעצמה. כשאת גרה באותו מבנה עם אלפי ילדים, יכול להיות שמישהו מידי פעם מעיף בך מבט. היא מנסה שלא לחשוב על המפלצת מחדר הסודות ועל כך שיכול להיות שבתור בת למשפחת בוגדי דם, היא הבאה בתור.
היא מנסה לא להיפרד מקבוצת הבנות שמשתפות איתה חדר שינה, רק ליתר ביטחון.

אבל יום אחד, כשהבנות מהמעונות שלה יוצאות למדשאות, מפטפטות על מה שנשמע כמו משחק קווידיץ' שעומד להתקיים, ולג'יני אין כוח לבוא כי היא עייפה ומצוננת, היא נשארת בחדר.
לבד.
אבל היא לא לבד, לא באמת.
השיער שלה סומר והנשימות שלה מתקצרות, נהיות מהירות ורדודות יותר. משהו נמצא כאן. מישהו נמצא כאן. היא האחרונה שנשארה בחדר, אבל היא יודעת שיש כאן מישהו. הוא יכול להיות אפילו ממש מאחוריה.
היא מסתובבת בבהלה כדי לבדוק, מועדת על בהונותיה, אבל אין שם אף אחד, רק המיטה. לא, היא מתקנת את עצמה, אין שם אף אחד שהיא יכולה לראות. אבל מישהו בלתי נראה...? היא כמעט יכולה להרגיש אותו נושף ליד אוזנה.
ואז, וזה הדבר האחרון שהיא זוכרת מהתקיפה ההיא לפני משחק הקווידיץ', היא שומעת את זה.
קול חרישי, שאומר, לכי. את כבר יודעת מה לעשות.
היא חשה באצבעות קרות, מלטפות את פניה.
ואז לפני החשכה, יש ציחקוק.

האצבעות שלו כל כך קרות שהוא מחזיק לה בכתף, והקול שלו כל כך שקט כשהוא אומר לה מה לכתוב. טום תמיד יודע בדיוק מה לומר.
הוא גורם לה לרדת לחדר. למטה, למטה, למטה, בום. מהעולם שבחוץ, אל המנהרה, אל החדר.
אל לב החשכה.
ג'יני לא בטוחה, אבל היא חושבת שאולי זה כמו התהליך ההפוך מלהיוולד.

טום מסתכל עליה והוא מתחיל להיראות אמיתי, כאילו צורתו צומחת מבין הצללים. היא מישירה אליו מבט ואומרת לו מילים שמעולם לא חשבה שתגיד; אני חושבת שאני רוצה להיות לבד עכשיו. אני רוצה שתעזוב.
הוא מרים גבה ומחייך, והעיניים שלו כהות ועמוקות כמו לב המאפליה.
"אבל אני לעולם לא אעזוב" הוא מצחקק. "אני תמיד אהיה איתך," הוא נושק לרקתה, וזה מחריד "כאן."