בית הספר הוגוורטס לילדים רגילים לגמרי

קודם כל, כמובן, כל הזכויות של רולינג! מגיע לה מחיאת כף על המצאת הארי פוטר.

אז... העלילה קוראת בשנה השלישית של הארי בהוגוורטס, וכמו שכבר כתבתי בתקציר, הוגוורטס זה בית ספר לילדים רגילים.

לא לומדים שום קסם, ולמען הפרוטוקול: כל אחד יכול ללמוד שם, וגם מוגלגים (שאין בסיפור) יכולים לראות את המבנה עצמו כמה שהוא.

הפאנפיק נכתב עם הלגה הפלפאף222

רק תיירים מסוימים יכלו להודיע בגאווה שהם ראו את בית הספר הוגוורטס, אשר ממוקם בקצה לונדון, במקום נידח למדי.

מעטים היו אמיצים מספיק כדי ללכת לראות את הפנימייה המוזרה, בה שכנו תלמידים מוזרים אף יותר. תלמידי הוגוורטס מתחילים את לימודם בגיל 11, ומחולקים לארבע קבוצות ברגע הגעתם.

כל קבוצה מאופיינת בתכונה שלפיה הם מתחלקים:

גריפינדור – האמיצים, חדורי מטרה.

האפלפאף – טובי הלב, איכפתים.

רביינקלו – החכמים, אוהבים ללמוד.

סלית'רין – יהירים, ערמומיים ושאפתנים.

סמל בית הספר (אריה, נחש, גירית ונשר ממוקמים מסביב לאות H גדולה) מתנוסס על הדגל שמחוץ לפנימייה, וכמו בבתי ספר אחרים, גם על חולצותיהם של התלמידים.

ובכל זאת, עם השם המוזר שהוציאו לעצמם תלמידי בית הספר, אי אפשר לטעון שהם לא מוצלחים.

כמות הנרשמים להוגוורטס עלתה ועלתה עם הזמן, אך הקפיצה המשמעותית ביותר הייתה כשנודע לקהל הרחב שקינגסלי שאקלבולט, ראש ממשלת אנגליה, למד בעצמו בפנימייה.

אבל די עם עובדות הטריוויה. הסיפור שלנו מתחיל בכלל בצפון אנגליה, בדרך פריווט מספר 4.

הארי פוטר הוא נער צנום, בעל שיער שחור ופרוע שמזדקר לכל הכיוונים.

על עיניו הירוקות יש משקפיים עגולים, מלאים בסלוטייפ. למה? כי בן דודו, דאדלי דארסלי, אוהב להרביץ לו, ושובר לו כל הזמן את משקפיו.

הארי גר אצל דודיו. הוריו מתו כשהיה תינוק, ומאז הדארסלים מאמצים אותו.

פטוניה דארסלי (לשעבר אוונס) היא אחותה של לילי פוטר, אמו של הארי. לבעלה של פטוניה קוראים וורנון דארסלי.  (הערת המחברת: שם נוראי, אם תשאלו אותי. לא שדאדלי זה יותר טוב...)

לילי וג'יימס (בעלה) למדו בהוגוורטס בילדותם, אך נהרגו בתאונת דרכים.

הסיפור מתחיל ביום הולדתו ה-13 של הארי, בו הוא מקבל בשורה לא כל כך נעימה...

"קום!" זה היה הקול הראשון שהארי שמע כשקם בבוקר.

הוא הרים את ראשו במהירות והתנגש בתקרה של חדרו הקטנטן.

זה לא היה ממש חדר... הארי "גר" בארון שמתחת למדרגות. לפחות בקיץ, כשלא למד בפנימייה.

דודיו שלחו אותו לפנימייה של: "ילדים עם בעיות", מכיוון שהם החשיבו את לילי וג'יימס כמטורללים, והם בעצמם למדו שם.

הוא חיכה שכבר יגמר החופש, כדי לחזור להוגוורטס, לחברים ואפילו... למורים.

"צא מהמיטה!" צווחה הדודה פטוניה ופתחה את הארון.

"תתלבש ולך לקחת את הדואר. ותמהר! מישהו צריך להכין ארוחת בוקר." היא אמרה.

"טוב..." מלמל הארי.

הוא יצא החוצה, בעוד שר לעצמו: "היום יום הולדת... היום יום הולדת... היום יום הולדת להארי."

איזו התחלה נפלאה ליום הולדתו ה-13.

 הוא בעט בעצבנות באחת האבנים שהתגלגלו לשביל המסודר של הדארסלים.

הוא לא ציפה לקבל מתנה גדולה ליום הולדתו, אבל שלא יזכו אותו?! אפילו הממחטה שהביאו לו שנה שעברה הייתה עדיפה.

הוא לקח את הדואר, מחפש כרטיס ברכה, או משהו כמו זה.

והנה, בין מכתבים מחברת החשמל והתעודה הנעלמת של דאדלי: מכתב מהוגוורטס!

הארי חזר למטבח, הניח את המכתבים של משפחת דארסלי על השולחן ופתח את המכתב מהוגוורטס.

אדון פוטר היקר,

השנה בית ספרנו גאה לארח את תחרות המתמטיקה הארצית לכיתות ח.

אתה ועוד 3 ילדים נבחרתם בהגרלה להיות הנציגים של בית ספרנו.

אנחנו מצפים ממך לייצג אותנו בכבוד.

פגישת ההכנה הראשונה תחל בתאריך 11.9 בהוגוורטס.

התחרות תתחיל בדצמבר ותתפרס על כל שאר השנה.

תודה, מינרווה מקגונגל

ליבו של הארי נפל. מתמטיקה? הוא? הוא אחד הילדים הגרועים בחשבון בבית הספר!

אך הוא לא ציפה לדף השני שהיה במעטפה:

רשימת התלמידים הנבחרים:

אבוט חנה

גריינג'ר הרמיוני

מאלפוי דראקו

פוטר הארי

מאלפוי?! הוא יצטרך להתחרות עם האידיוט המשתחצן הזה?!

"טוב, לפחות הרמיוני איתי" חשב.

הרמיוני גריינג'ר הייתה אחת חברותיו הטובות ביותר, יחד עם רון וויזלי.

לרון היו המון אחים, ומשפחתו לא הייתה עשירה במיוחד.

הרמיוני הייתה שקדנית וחכמה, ובדרך פלא היא נבחרה לגריפינדור ולא לרביינקלו. שלושתם היו בגריפינדור.

הטלפון צלצל ודוד ורנון הלך לענות.

הוא הנהן הרבה ופניו הרצינו. ואז הפכו להיות כועסות. ואז... אז חיוך ענק התפשט על פניו.

הוא ניתק את השיחה והניח את השפופרת במקום.

הוא פנה אל הארי: "אז, ילד, אנחנו נפרדים מוקדם מהצפוי. תארוז את כל החפצים שלך, עוד 5 דקות באים נציגים מבית משוגעים לקחת אותך"

הארי השתנק. בית משוגעים?!

הוא פתח את פיו להגיב אבל דודתו קטעה אותו: "נו? למה אתה מחכה?? זוז!"

הארי יצא בכעס מהחדר ונכנס לארונו.

הוא אסף את כל מחברותיו ובגדיו הגדולים עליו בכמה מידות והכניס אותם לתיק קטן.

נשמעה צפירה מחוץ לדלת.

דאדלי נתן להארי מכה אחרונה לפני שהארי יצא החוצה, לעבר המכונית הקטנה שהייתה שם.

הוא סגר את דלת המכונית בטריקה, ולא שם לב למי שיושב מסביבו, עד שכמה קריאות שמחה גרמו לו להסתכל סביב.

לידו ישב ילד ג'ינג'י וגבוה. הוא היה מנומש מאוד, ולמעשה, הוא היה גם חברו הטוב ביותר של הארי.

"רון!" אמר הארי באושר, "מה אתה עושה פה? גם אותך לקחו לבית משוגעים?"

"בית משוגעים?" רון גיחך, "זה היה סתם כדי להוריד ממך את הדודים שלך. עכשיו אתה בא לבית שלי!"

"עד לסוף החופש?" התפלא הארי. רון הנהן.

"של מי המכונית?" שאל הנער שחור השיער.

"של ביל" השיב רון.

"שלום הארי" הנהן ביל, אחיו הגדול של רון, מאחורי ההגה.

לאחר כמה שניות של שקט רון שאל שוב: "אתה חגור?" הפעם היה תורו של הארי להנהן.

"אז בואו נצא" הכריז ביל, והם החלו להתרחק משם.

אז זה היה הפאנפיק לבנתיים... מקווה שאהבתם!

		הפרק הבא