חיבור של נבחרים

נכתב בשיתוף פעולה עם סיוון Green Fairy

תהנו

-------

נקודת מבט הרמיוני

זהו נמאס לי, הבנים האלה כל כך שטחיים כל היום מדברים על שטויות. בהתחלה הארי עוד היה נראה לי בוגר אבל עכשיו מסתבר שהוא סתם ילדותי, אני צריכה חברה שהיא רק של בנות
חשבתי לעצמי שאלך לקרוא קצת, בשביל להירגע. הלכתי לכיוון הספריה -כמובן - ואז ראיתי חברות נערות רצית בהירות גבוהה. התעתקתי למקום שבו חשבתי שהן יעצרו בו, צדקתי. ראיתי שכתוב לאחת מהן 'ציידות ארטמיס' ישר חזרתי לספרייה לקרוא עוד עליהן.
שוטטתי מהר בין המדפים עד שמצאתי ספר דק במיוחד שעליו היה רשום 'ארטמיס', לקחתי אותו ופתחתי אותו במהירות. דפדפתי לעמוד שבו היה רשום 'צידות ארטמיס'. התחלתי לקרוא וחייכתי, אני חושבת שמצאתי את המקום שמתאים לי
חזרתי בהתעתקות למקום שבו ראיתי אותן. ידר בן התארגנו לתקוף אותי. "אני לא אויב!" אמרתי מהר. "אני רוצה להצטרך לציידות!" . יצאה ילדה עם שיער שחור ועיינים כחולות כההות ובחנה אותי.
הרגשתי כאילו אני נבדקת מתחת למכונת רנטגן, אם רון היה פה הוא בטח היה שואל מה זה. בקושי התאפקתי לגלגל עיניים. "היי, אני הרמיוני גריינג'ר, מכשפה ובת מוגלגים".
אחת הבנות התקרבה אלי ובחנה אותי במבט חד "את קשורה איכשהו לקירקה? המכשפת".
"לא ממש לא" אמרתי. אני מכירה את המתילוגיה היוונית, אז הבנתי על מה היא מדברת "אני בת מוגלגים לא בת מכשפה או משהו"
הנערה הנהנה וחזרה לעמוד בין יתר הציידות "טוב זה לא ממש נעים לעמוד ככה עם המבטים שלכן, אולי תוכלו להציג את עצמכן?" שאלתי כשהתחלתי להרגיש קצת לא נעים
"תאליה גרייס" אמרה ציידת אחת. "בת זאוס". רגע, כל האלים קיימים? אני אברר את זה אחר כך. "למה את רוצה להצטרף לציידת?" שאלה.
"יש לי שני חברים טובים, שניהם בנים והם פשוט ילדותיים כל-כך, אני מרגישה לפעמים שהם משתמשים בי במקום פשוט להיות חברים שלי ולתמוך בי", עניתי לה
הרבה ציידות הנהנו להזדהות "כן", אמרה אחת "בדיוק כמו כל הבנים".
"אז, מה זאת אומרת 'מכשפה'?" שאלה תאליה. "יש לי שרביט" הראתי לה אותו, "אני מכשפת איתו ומקללת איתו אנשים. אני יכולה להתעתעק , כמו שבאתי אליכן. וגם לרקוח שיקויים. מה זאת אומרת בת זאוס?".

ת'אליה חייכה חיוך לחוץ "אני הבת של האל זאוס, את יודעת אל השמים...לא הייתי אמורה להוולד בכלל, אבא שלי טוען שאני טעות אבל מצאתי דרך משלי לחיות בצורה שבה ארגיש רצויה, ככה זה אצל הציידות, מרגישים פה בבית", חייכתי אליה בהזדהות, אני חושבת שניהיה חברות ממש טובות
חייכתי גם. "זה נשמע מדהים, גם אם זה לא. בתור קוסמת שלמדה בעולם מוגלגים תמיד הרגשתי לא שייכת. כאילו אני שונה ומוזרה. שהגעתי להוגוורטס -הבית ספר של הקוסמים - " כמה בנות גיכחו. "יצא לי שם החנונית התנשאת. אז גם לשם לא הרגשתי שייכת. אני מקווה שאוכל להיות שייכת פה. "
ת'אליה באה לענות אבל נערה צעירה ויפה יצאה מהאחוריה וכולן פינו לה דרך ביראת כבוד ומלמלו "הגבירה ארטמיס".
מעולם לא חשבתי שאראה אלה, ועוד את ארטמיס "ה - היי"
"ה-היי ארטמיס - כאילו הגבירה. אני הרמיוני, אני מכשפה בת מוגלגים, רציתי להצטרף לציידות" גמגתי. לא מתאים לי לגמגמם. ממתי אין לי מה לומר?
ארטמיס חייכה "את מוזמנת להצטרף אלינו ולזכות בחיי נצח, אבל האם את מוותרת לחלוטין על חברת גברים? בשניה שתממשי אהבה כלשהי תאלצו להתרחק מאיתנו ותאבדי את חיי הנצח, כמו כן את יכולה למות במהלך קרבות", הנהנתי במתח "א אני מסכימה".
ארטמיס הניחה את שתי הידיים שלה על הראש שלי כשפתאום שמעתי קול מאחורי "מיוני, לא!"
נאנחתי. " מה אתן רוצים?" שאלתי.
"שלא תצרפי לציידות" אמר הארי.
"ממתי אפכת לכם ממני? ואיך אתם יודעים?" שאלתי.
"עקבנו אחרייך" אמר רון.
"רון!" הזדעק הארי. "אבל, בבקשה מיוני"
הזדקפתי "אני לא מוכנה להקשיב לכם יותר, הארי - את כל החיים שלי סיכנתי בשבילך פעם אחרי פעם, וגם בשבילך רונלד וויזלי, ואף פעם לא טיפת הערכה! אני לא מוכנה יותר לכל זה, אני מוכנה ארטמיס".
"מהיום את ציידת" אמרה ארטמיס והרגשתי חזקה הרבה יותר.
"מיוני..." הארי מלמל בבכי.
"לכו מפה!" פקדתי. "אני לא רוצה לראות אותכם!"
רון סינן כמה קללות שגרמו לי להזדעק "רונלד וויזלי, אני מחר אשלח לאמא שלך ינשו -" השתתקתי כששמתי לב לציחקוקים של שאר הציידות, ת'אליה מלמלה משהו על זה שהיא לא בטוחה שאוכל לחלוטין להתנזר מבנים, אבל אני יודעת שאני מסוגלת
"לא משנה" סיננתי. "לכו מפה!"
"ואם אנחנו לא רוצים?" תפס אומץ רון.
"אני אקלל אותך" אמרתי. גאווה. הפנים של רון נפלו.
"בואו נלך, הארי" מלמל.
הארי הניד בראשו "אני לא מאמין עלייך הרמיוני, אני לא מוכן לוותר עליך בקלות כלכך"
"הארי" סננתי. "בבקשה לך מפה!"
הארי הניד בראשו. "אחרי כל מה שעברנו, בחיים לא"
"אחרי כל מה *שאני* עברתי, אני הכנתי שיקויים, אני הצלתי אותכם. הכל אני!" צעקתי. "עכשיו, לכו מפה!"
ראיתי דמעות בעייני החברים שלי, לרגע כמעט רצתי אחריהם אבל בסוף הפנתי את הגב בגאווה, אני ציידת.