זריחה

היא החזיקה בידו, שערה השחור מתנפנף יחד עם רוח הבוקר הקרירה, שהשאירה באוויר צינה מלטפת של קור נעים. עיניה הירוקות הגדולות הביטו בו במבט אוהב ומלטף, ושניהם חייכו, נזכרים בכל הרגעים שלהם יחד. הוא ליטף קלות את גבה, חושב שוב על יופיה המושלם, על שערה השחור ועיניה הירוקות. ים תלתלי שערו הזהובים נפרעו גם הם בעדינות על ידי הרוח, והוא נתן להם לזרום, מביט שוב באהובתו מעיניו הכחולות כמו הים והשמים. הוא הביט בה ונזכר איך הכיר אותה בכלל, יום אחד בספרייה.

*פלאשבק*

היה זה יום חורפי וגשמי למדי, וזואי גוד, נערה מהתיכון הסמוך, נכנסה בשקט רב לספרייה. היה נראה שהיא מחפשת דבר מה, והיא הניחה את תיק בית הספר שלה סמוך לאחת הספות, והתהלכה בשקט רב בצעדים שקולם לא נשמע. עיניה הירוקות של זואי סקרו בצורה מיטבית את כל הסביבה באיזור שבו עמדה, מחפשת את האות הנכונה לספר שחיפשה לעבודה בהיסטוריה. כאשר החלה להתייאש מחיפושיה בספרייה הישנה, הגדולה ומלאת האבק, היא החלה להתקדם אל דלפק חום שניצב במרכז חדר הספרייה, שעליו היו פזורים כמה ספרים ישנים ומאובקים גם הם. בתוך עיגול הדלפק עמדה אישה חמורת סבר, ששיערה האפור היה אסוף בגולגול מהודק היטב. "מה את מחפשת, ילדה?" היא שאלה בקול צורמני את זואי, שהתקדמה שוב בשקט אל הדלפק החום. זואי גוד הנהנה, והשיבה לה בקול נעים שהיא מחפשת ספר לעבודתה בהיסטוריה. היא שאלה את הספרנית שוב בשקט מבויש אם קיים בספרייה הזו הספר "יוון ורומא בראי הדורות" והספרנית חמורת הסבר ניגשה אל מחשב שחור שעמד שם, ואמרה שכן. זואי חייכה, וביקשה מהספרנית למצוא לה את הספר, והתקדמה לקחת את התיק שלה מהיכן שהניחה אותו בהתחלה.

"אחח." רטן נער זהוב שיער שהלך על מדרכת לבנים אדומות שהתרטבה כבר מהגשם. הוא ניסה כבר כמה דקות להמנע ממפגש עם שלוליות המים הבוציות שכל כך שנא, ללא הצלחה. הוא המשיך לרטון שוב על כמה שהיום הזה מעצבן, ולמרות שמגפיו היו ישנות ולא היה אכפת לו מהם, הוא לא אהב שנוגעים בו מים. חוץ מזה, והוא לעולם לא היה מודה בזה, זה היה כמו משחק חביב להעביר איתו את דרכו לספרייה שליד התיכון שלו, הוא התכוון להעביר שם את הזמן קצת בקריאה, לשוחח אולי קצת עם הספרנית הנחמדה... בכל מקרה, הנער רצה לעכב כמה שיותר את שעת חזרתו הביתה, מכיוון שכרגע שהה בו אביו החורג השתוי, אדם שהוא בחר להמנע מלפגוש כל זמן שאפשר. הוא היה תיכוניסט גאה, והוא לא אהב שחבריו היו רואים אותו משחק במים כתעסוקה. זה הוריד את המוניטין השכבתי שאין לו, ויותר מזה, לכל הבנים בכיתתו היתה חברה, ולו לא. לאחר כמה דקות שנדמו לו כמו נצח, הוא הגיע אל הספרייה האהובה שלו, מרגיש כמו בבית. הוא התקדם לפרוק את התיק שלו במקום הקבוע, כאשר לפתע נתקל בגופו בנערה יפה שהיתה נראת בערך בגילו. הוא חייך אליה חיוך מתוק, ושאל אותה לשמה. "זואי גוד." היא אמרה בקרירות ולקחה את התיק שלה מבלי להפנות לו מבט. מאז הוא התאהב בה, וחיזר אחריה כל יום בבית הספר, והיא נמנעה ממנו כל פעם מחדש. הוא לא הבין למה היא לא אוהבת אותו.

*סוף פלאשבק*

עכשיו, אחרי הרבה זמן, ועבודה קשה, הוא הביט בה ובעיניה היפות, מתאהב מחדש, מחבק את גופה ברוך. והם שניהם עמדו על הגבעה מול הים, מתנגדים לתנופתה על הרוח, אוחזים זה לזה יד ביד, וצופים בזריחה. זואי הפנתה את ראשה אל אוזנו, ולחשה "אני אוהבת אותך, ג'ונתן" הוא לא האמין שזה קורה, ופשוט חיבק אותה חזק, שומר עליה מכל רע. שניהם התיישבו על הדשא הרך, הרטוב במקצת. עכשיו זה כבר לא הפריע לג'ונתן, העיקר שהוא כאן עכשיו מול הזריחה עם זואי שלו.