Between The Stars / בין הכוכבים

שם: Between The Stars / בין הכוכבים.

פאנדום: פרסי ג'קסון, גיבורי האולימפוס.
דירוג: PG13.
שיפ: OFC/OMC.

תקציר מלא: היא חצויה, אבל היא לא יודעת לאן היא שייכת. במשך חמש שנים היא חיה במקום בו שונאים אותה, ואז היא הגיעה למקום בו לא שופטים אותה על עברה. היא הגיעה למקום מסודר, מקום בעל תוחלת חיים ארוכה, לא כמו במקום ממנו ברחה. היא הגיעה למקום דמוקרטי ושווה, מקום בו לא שופטים אף אחד לפי עברו והוריו. כל מה שהכירה - השתנה בין רגע. כל מה שהכירה - השתנה ברגע שהגיעה למחנה יופיטר.

כשאמה סמית' בורחת ממחנה החצויים אחרי ההתעללות הקשה שעברה שם היא מגלה את המקום אליו היא שייכת - מחנה יופיטר, שם היא חיה בשלווה במשך שלוש שנים, עם חברים חדשים ובלי דאגות.

עד שכשמקריאים את ספרי הסיבילות ומגלים את הנבואה...

הערות: הפאנפיק הוא פאנפיק מקורי לחלוטין והוא בסך הכל מתקיים ביקום שריק ריירדן יצר - זה הכל. הדמויות מהספרים לא מופיעות כאן ולא מוזכרות אפילו פעם אחת, וכל הדמויות המופיעות כאן הן מקוריות.

פרולוג / Πρόλογος

"בבקשה תעזבו אותי," אני מייבבת בזמן שאני מנסה להשתחרר מבני ארס שמחזיקים בי. כריס עומד מולי, חרבו שלופה.

"את רצחת את אח שלי ואת אח שלך! אנחנו לא נעזוב אותך עד שגם את תקבלי את מה שמגיע לך," מסנן כריס, מצמיד את חרבו לרגלי ומעביר אותה על כל האמה, בעוד דם זורם על רגליי מהחתכים שהוא עושה לי ברגע זה.

אני עוצמת את עיניי ונותנת לדמעות לזלוג במורד פניי.

"אני לא הרגתי אותם," אני לוחשת, מביטה היישר בעיניו של כריס.

"הם - הם אמרו לי לברוח. המפלצות -" אני כמעט פורצת בבכי כשאני משלימה את המשפט. "המפלצות לקחו אותם במקומי. המפלצות היו אמורות להרוג אותי."

וברגע הזה אני פורצת בבכי.

הם לא עוזבים אותי. זה תמיד ככה. הרי, ברור שהם לא יאמינו לי.
כריס מביט בי בכעס. הוא כועס על מות אחיו התאום. ו... טוב, הוא מאשים אותי. זה ברור.
רק אחרי שאני קורסת הם עוזבים אותי ומשאירים אותי על הדשא, מדממת מכל חלקי גופי.
אני רועדת וכואב לי בכל הגוף. אני יודעת שכל המחנה רואה אותי, אבל הם לא עושים כלום.
כולם חושבים שאני רצחתי אותם.

בסוף ארוחת הצהריים, בה אני מתיישבת בקצה שולחן אפולו, כירון קם על פרסותיו ומודיע הודעה.
"החלטנו שהיום, בעקבות כך שלא עשינו הרבה זמן פעילות במחנה, יהיה משחק תפוס את הדגל -"
החצויים שמתחילים להריע קוטעים את דבריו של כירון. טוב, ברור. משחק תפוס את הדגל זה כיף - הם יכולים להכאיב לי כמה שהם רוצים.
"המשחק היום יהיה שונה. לא יהיה לכם זמן ליצור בריתות בין ביתנים. הבריתות יהיו אותן הבריתות של המשחק הקודם, מפני שהמשחק מתחיל עכשיו. אני אשתמש כרופא שדה. הגבול הוא הנחל. בהצלחה לשתי הקבוצות!" החצויים מתחילים להריע ולקום.
אני קמה במהירות ומתחילה לרוץ לעבר האגם. שם המקום הסודי שלי.
רגע אחרי שאני קמה אני מרגישה זוג ידיים חסונות תופסות אותי ומושכות אותי לאדמה.
מעליי, כריס עומד, חיוך שטני על פניו.
"אמה, אמה, אמה." הוא מחייך חיוך מרושע. "באמת חשבת שתוכלי לברוח ממני הפעם?"
הוא מתחיל ללכת לכיוון רחבת האימונים בעודו מושך אותי.
כשאני מסתכלת לכיוון אליו הוא מושך אותי, מבינה מה הולך לקרות עכשיו.
כל החצויים עומדים בזירת האימונים, מחכים למשהו.
והמשהו הזה הוא אני.

כשההבנה מחלחלת למוחי ואני מתחילה להבין מה הם רוצים לעשות לי. אני מנסה לברוח מאחיזתו של כריס, אך לשווא. הוא אוחז בי בחוזקה שמכאיבה לי כל כך, עד שאני כמעט מרגישה אותו שובר את עצמות ידיי.
"בבקשה," אני מייבבת, אבל הוא רק צוחק.
"אנחנו נכאיב לך, בדיוק כמו שהכאבת לאח שלי ולאחיך. את תדעי מה זה הכאב הזה שגרמת להם." הוא נועץ בי עיניים קפואות.
אני מביטה היישר בעיניו. פעם היה בהן חום, אהבה ודאגה כשהסתכל עליי. אבל עכשיו? עכשיו יש בעיניו רק קור ושנאה כשהוא מסתכל עליי. הוא שונא אותי. אני יודעת את זה.

ברגע שאנחנו מגיעים לזירת האימונים כריס זורק אותי על הבטון הקשה. כל גופי כואב, ובואו לא נוסיף לזה את הכאב בלב, שמזכיר לי שלכריס כבר לא אכפת ממני כמו פעם.
הוא עומד מולי עם חרב שלופה, מחכה שאני אעמוד.
"אתה יודע שאתה תהרוג אותי. למה אתה לא עושה את זה?" אני שואלת, מנסה לא לפרוץ בבכי.
"כי אני רוצה שיכאב לך -" הוא מישיר אליי מבט ומביט היישר בעיניי. "אני רוצה שיכאב לך, כמו שכאב להם -"
ואז הוא מחדיר את חרבו ברגל שלי.
אני צורחת וקופצת לאחור בכוח שנשאר לי, נוחתת על הרגל הבריאה.
אני בקושי מוציאה את הסכין שלי מנדנה והוא תוקף שוב.
הוא מנחית על גופי את חרבו ומכה בי בקת החרב, בזמן שאני זוחלת לאחור.

הוא עומד מעליי, מנקה דם מחרבו. את הדם שלי.
הוא עומד לסיים את זה. אני יודעת. זה ברור לי כל כך שהוא עומד להרוג אותי עכשיו.
אני קמה על רגליי הרועדות, אוחזת בידי הימנית את הפגיון שלי.
אני לא יודעת מה אני עושה, ורק אחרי רגע אני באמת קולטת מה עשיתי - זרקתי עליו את הפגיון, שננעץ ברגלו הימנית.
כריס זועק בכאב וכולם מסתכלים עליו בתדהמה, יתרון שאני לוקחת לעצמי.

אני מתחילה לרוץ.
אני רצה לכיוון הביתן, רואה מאחוריי את כריס וחבורתו.
אני נכנסת לביתן אפולו במהירות ונועלת את הדלת. אני לוקחת את התיק הארוז שלי ותולה אותו על כתפי הימנית, בזמן שאני פותחת את החלון האחורי של הביתן, המשקיף לשדות התות.
אני יוצאת מהחלון וסוגרת אותו, כדי שייקח להם זמן להבין איך ולאיזה כיוון יצאתי מהביתן - ומתחילה לרוץ, הפעם לכיוון הגבעה.
כשכריס וחבורתו רואים אותי זה כבר מאוחר מדי.
כשהם רואים אותי אני כבר בראש הגבעה, יוצאת מגבולות המחנה.
אני רצה ליציאה מהיער ורואה רחובות וכבישים סואנים.
זה מעולה. פה הם לא ימצאו אותי.
אני מתחילה לרוץ במטרה למצוא מקום חשוך כדי להיות בטוחה לחלוטין.

אני מסובבת את ראשי לאחור לרגע, וליבי פועם בחוזקה.
אני רואה את כריס ועוד חמישה מאחיו מסתובבים ברחוב, ואז כריס רואה אותי ומצביע עליי. הם מתחילים לרוץ לעברי.

אני מתחילה לרוץ ואני נתקלת בכמה אנשים.
"סליחה," אני ממלמלת לנער בגילי. הוא נראה מופתע שאני נתקעת בו, ואני ממשיכה לרוץ בלי לחשוב בכלל.

אני מגיעה עד לסמטה חשוכה ואז אני נכנסת אליה, מוודאת שכריס וחבריו לא רואים אותי.

ואז, ברגע שאני מרימה את עיניי ושנייה לפני שאני נושמת לרווחה אני מגלה את טעותי - מולי עומדים שני בני נוער שנראים בערך בגילי, נלחמים בהידרה.

שניהם לובשים חולצות טריקו סגולות דהויות ומכנס ברמודה קצר.

אחד מהם, הגבוה יותר, נלחם בהידרה בחץ וקשת. הוא מוציא מאשפת החיצים שעל גבו חץ במהירות וירה בהידרה, וככה ממשיך.

הנער הגבוה הוא נער בלונדיני מתולתל, ממש כמוני, ומהצד אני רואה שעיניו כחולות, ממש כמו שלי. כשאני מנסה לדמיין אותנו אחד ליד השני, אני רואה ביננו דמיון רב.
על פניו יש נמשים רבים ותווי פניו דומים לשלי; על ידו השמאלית יש קעקוע SPQR בצבע שחור עם חמישה קווים - לא שאני מבינה מה זה אומר - וסמל של נבל.

הנער השני - שהוא גם כן גבוה, אבל קצת יותר נמוך מהנער הבלונדיני - הוא נער בעל שיער שטני חום עם עיני אגוז חמות.
הוא נלחם בהידרה בחרב שנראה לעין שמשתנה לפי רצונו לכל כלי נשק שהוא רוצה. היא עשויה זהב וממש נוצצת.
גם לנער הזה יש קעקוע SPQR בצבע שחור קצת דהוי שאני לא מבינה מה משמעותו. גם לו יש חמישה קווים, אבל במקום סמל של נבל, יש לו סמל של חנית.

זה ברור שקשה להם להילחם מול ההידרה הזו. הם רק שני חצויים בודדים מול הידרה ענקית - הסיכויים לא כל כך לטובתם - אז אני מחליטה להתערב לטובת החצויים.

"היי! הידרה מכוערת שמנה!" אני צועקת ומנופפת בחרב שלי - ששנייה לפני הייתה תליון השמש על השרשרת שלי - וההידרה מפנה את ראשה לכיווני.
גם החצויים מסתכלים עליי לשנייה, אבל כנראה שהם מבינים שאני רק רוצה לעזור, אז הם מנצלים את הסחת הדעת שיצרתי בשבילם והם מסתערים על ההידרה, שוב.

הנער הבלונדיני יורה חיצים בעיני ההידרה - שמתעצבנת ורושפת כל רגע - והנער השטני מסתער עליה בחרב שלופה והורג אותה בשיסוף מהיר של החרב באמצע גופה.
ההידרה קורסת על הרצפה ונהפכת לאבקה זהובה. אבקת מפלצות.

הנערים מחליפים כיפים ואז מסתכלים עליי ומהנהנים אחד לשני.
"מה - מה אתם עושים?!" אני שואלת בזמן שהם מתקדמים אליי במהירות.
ואז העולם מחשיך ואני נמשכת לאפלה הנוראה.

		הפרק הבא