מערכת השמש

זה באמת לא אחד הטובים שלי, מרגיש לי כמו רשימת מכולת של דימויים יותר מאשר משהו ממשי. אני אשמח לעצות לשיפור.

xoxoxo

שירי

בראשית, היה חושך.
כאוס, ומפלצות שמשוטטות באפלה, מחכות. תמיד מחכות. תמיד בזווית הראיה, מוכנות לטרוף את הירח והשמש ואת כל הכוכבים. למרות שהוא לא חיבב אותו במיוחד, החושך לא הפריע לרמוס לופין. הוא לא זכר מצב אחר. אלו היו חיים של חוסר מודעות, שבהם הסתפק באור הטבעי של השמש שהיה חזק ודהה מהר, חסר תחליף.
הירח היה מרכזו של מערכת השמש הפרטית שלו, אבל הוא מעולם לא הביט בו. זה תמיד היה גרוע יותר מהחושך.

כשרמוס היה קטן, הם סגרו אותו במרתף כדי שלא יוכל לפגוע באף אחד. הוא ידע שזה הכרחי, אבל זה לא הפך את זה לפחות כואב. במקום קטן ואפל בתוכו, זה לא גרם לו לרצות פחות את הירח, השלו והנצחי שמעולם לא היה לו אור משלו.
אמא שלו בוכה כל פעם שהיא סוגרת את הבריח, ומצמידה את ידיה לדלת המרתף. הוא אומר לה שהיא לא יכולה לעזור אבל מצמיד גם את ידו אל העץ הקשה והקר, כמעט נוגע.

הוא מעולם לא חשב שיגיע ללמוד בהוגוורטס, אז לפני שהמכתב של רמוס הגיע, אבא שלו הספיק ללמד אותו בעצמו כמה לחשים. הלחש שיוצר מעין פנס קטן בקצה שרביטו הוא אחד הראשונים שרמוס לופין למד, אבל מעולם לא הצליח לבצע לבד לפני שהגיע להוגוורטס. לחש פשוט, בלתי מזיק לכאורה, שמלמדים תלמידי שנה ראשונה.
לומוס.

הוא מעמיד פנים שזו חתיכה מהאור החזק של השמש, שדוהה מהר וכבר לא כל כך חסר תחליף. אבל לומוס הוא לא שימור של השמש. זו רק השתקפות.
אולי הוא כבר לא זוכר במודע איך נראה הירח, אבל משהו תמיד נראה טיפה מוכר באור הלבן שבוקע כשהוא ממלמל את הלחש.

כשהוא בהוגוורטס זה מרגיש כאילו הכל נדלק, כאילו הוא מתמלא באור שלא ידע שחסר לו. כשהיה צעיר יותר הוא התרגל לחיים בחשכה, אבל בהוגוורטס הוא היה כל כך מלא באור עד שזה נדמה כי לא אותו וגולש החוצה ממנו. אבל גם לזריחה יש השלכות. לאט לאט, צעד אחר צעד, הוא מתחיל לפחד מהחושך. הוא מעולם לא לומד לבצע נוקס כמו שצריך.

אבל גם בלי הלחש הנגדי, בעקבות שנים של מלחמה, של אלימות, של תשישות חסרת קץ, האור החל לדעוך לאיטו. חתיכות קטנות ממנו נעלמות בדיוק כמו האנשים שהציתו אותן מלכתחילה.
אבל האש עדיין בוערת, הירח עדיין זורח. האור לעולם לא יכבה לגמרי מעצמו, לא בלי התערבות.
לא בלי נוקס.

הקללות שמנסות לפרוץ את הלחש המגן על הוגוורטס מאירות את שמי הערב בכל צבע חוץ מלבן. קרני האור האלו הן לא לומוס. הן קרושיו, הן אבדה קדברה, והן מאירות באור חזק כל כך שזה נדמה כאילו אין יותר ירח. כאילו הוא נכבה.
וכשהירח נכבה, נכבה באמת, לא כמו מולד הירח בתחילתו של כל חודש, זה אומר שמשהו מאוד לא בסדר במערכת השמש. כשהירח נכבה, זה אומר שגם השמש איננה.

רמוס מביט באשתו והיא מביטה בו חזרה, מותחת את ידה ומנסה להגיע לשלו. הוא כמעט ומצליח לאחוז בידה אבל זה כבר מאוחר מידי והיא נופלת בהבזק אור ירוק. כשההבזק הבא פוגע בו ומותיר אותו שוכב לצידה, הידיים עדיין כמעט נוגעות, כמעט אפשר לשמוע עוד לחש מאחורי קללת ההרג.
לחש פשוט, בלתי מזיק לכאורה, שמלמדים תלמידי שנה ראשונה.
נוקס.