עוד מעט מגיעים

זכויות יוצרים לריר ריירדן. אין בכוונתי להרוויח מפאנפיק זה. ניסתי לצור משהוא עצוב ומרגש אבל זה הפאנפיק הראשון שלי אז רחמו עליי.

"אנחנו עוד מעט מגיעים" אמרה אמא. היא נשמעה לחוצה וגם ממתי בכלל היא לוקחת אותנו לפארקים? זה ממש מוזר.

דגדגתי את ג'ייסון שישב לידי בבוסטר שלו. העיניים הכחולות שלו נצצו בשעשוע. הוא צחק והצלקת החמודה על השפה שלו התעקלה.

אמא חנתה. מאז שזאוס הפסיק לבקר אותה שוב היא נשמעה לחוצה. היה אפשר להבין את אבא זאוס. אמא הייתה בן אדם תובעני ולא יציב. היא תמיד דרשה עוד תוצמת לב. היא פתחה את הדלת שליד ג'ייסון והרימה אותו. הוא צחק. הוא היה תמים כל כך.  החזקתי בידו והורדתי אותו מזרועותיה של אמא.

נכנסנו לתוך מקום בשם 'בית הזאבים' שבנה... אני חושבת ג'ק לונדון. בית הזאבים נבנה בצורת ח' ענקית. אמא לקחה אותנו לחדר עם בריכת נוי ריקה ונמוכה.

אמא הסתובבה אליי "תאליה, את יכולה להביא את הדברים מהמכונית?" היא נשמע ממש לחוצה.

אני לא רציתי להשאיר את ג'ייסון לבד. אני לא מספיק סומכת על אמא. נשמעו יללות זאבים מבחוץ, בבוקר?

"נו, זה ייקח רק כמה דקות" אמא נשמעה עצבנית.

"אוקי?" אמרתי בחשש התקרבתי לאחי ונישקתי את ג'ייסון על מצחו. אחי הקטנטן צחק וניסה לתפוס את אפי.  "אני אחזור עוד מעט, אל תעלם לי" לחשתי לו וחזרתי למכונית. הוצאתי סל פיקניק והבטתי במראה של המכונית. שערי השחור הקצר האפיר למגע עם השמש.

מיהרתי בחזרה לחדר עם הברכה. מצאתי את אמא יושבת ליד מדרגה מוצפת דמעות. לא ראיתי את ג'ייסון בשום מקום. הסל נשמט מידי.

"איפה ג'ייסון?!?" צרחתי. נשמעתי קצת היסטרית. הייתי רק ילדה קטנה.

"הוא אינו" היא השיבה לי

"מה?!?" דמעות הציפו את עיני

"הרה תבעה אותו לעצמה. ג'ייסון שקול למת. היא לא יכלה להשלים אם הלידה של שניכם" אמרה אמא בצער.

היא השתגעה לגמרי, היא משוגעת. אמא שלי פשוט פסיכית.

"ג'ייסון! ג'ייסון!" צרחתי בשיא כוחי אבל שום צוק עליז לא נשמע ואפילו לא איזו רטינה חמודה. חיפשתי בכול האזור אבל לא מצאתי אותו.  עיני היו מלאי דמעות.

"תאליה בואי, הולכים" אמרה אמא בקול תקיף

"לאאא!! אהה!" היא גררה אותי משם בבעיטות וצרחות. "דייי! תעזבייי!"

במשך כמה ימים הייתי היסטרית. לא סמכתי עליה בכלל.  בסופו של דבר התקשרתי למשטרה.

הם דפקו על הדלת ואימא פתחה. היא נראתה נדהמת למראה השוטרים.

"אני חושבת שחלה טעות, אבל אם אתם כאן אולי תרצו לשתות קצת קפה? יין?" היא אמרה במתק שפתיים.

השוטרים גררו אותה משם ונקראתי גם אני לחקירה.

הייתה איתי בחדר שוטרת נחמדה בעלת שיער קצוץ.

"בואי חמודה, שבי" אמרה השוטרת ברכות ואהדה.

"אתה יכולה לספר לנו שוב מה קרה?"  היא שאלה אותי

"אאנחנו,- אמא לקחה אותנו לפארק. והיא אף פעם לא ללוקחת אותנו לפארקים!" משכתי בשערותיי קצת היסטרית, כמו שאמרתי. התייפחתי.

"ומה אז?"  שאלה השוטרת

"היא ללקחה אותנו חדר עם בריכת נ-נוי. וביקשה שאביא סל פיקניק מהמכונית. וכשחזרתי הוא, הוא לא היה שם!!!" אמרתי קצת יותר מידי בקול ונעמדתי.

השוטרת הנחמדה ניסתה להרגיע אותי "תנשמי תאליה מתוקה. בואי תשבי. יש עוד? מה עשית?"

"אני-אני חיפשתי אותו והוא לא היה שם ואימא אמרה שהוא כמו מת!!!" אמרתי ופרצתי בבכי.

השוטרת חיבקה אותי "הכול יהיה בסדר"

"לאא, כי ג'ייסון מת!" התייפחתי שוב ובכיתי לחולצתה של השוטרת. "די, די" היא אמרה ברכות.

הם חקרו את אמא המון זמן. לילה אחד היא ממש כעסה עליי.

"את היית אמורה לתמוך בי ובמקום זה הסגרת אותי!" היא אמרה לי בתקיפות ובכעס.

"לא איכפת לי! את הרגת את ג'ייסון!" דמות עמדו בעיני

"אני אפילו לא רציתי ששמו יהיה ג'ייסון. זאוס התעקש כי הרה רצתה שייקרא על שם יאסון" היא לגלגה.

"אני לא מאמינה לך, את מפלצת חסרת תועלת!!" צעקתי

"כבר אמרתי לך, ילדתי החצופה. שזאת הייתה אשמתה של הרה. והיא תרדוף גם אותך! אז עדיף שתשבי בשקט. ולא הרגתי אותו"

"איך יכולת? זאת את! למה עשית את זה לאחי הקטן?   אני שונאת אותך! " בכיתי.

"עד כאן! לכי לחדרך מיד!" צעקה עליי אמא והלכה כאילו אני אפילו לא שווה את הטריחה.

עשיתי את מה שפקדה עליי. הלכתי לחדרי וארזתי תיק. רק אם מה שאני צריכה. ותחבתי לתיק תמונה של ג'ייסון. ניגבתי את הדמעות מעיני ולבשתי מעיל שחור. הייתי רק ילדה קטנה אבל פשוט לא יכולתי יותר. העמסתי את התיק על כתפי. עמדתי על עדן חלוני. ואחת להמון זמן חייכתי.

"באו נעשה את זה" לחשתי לשמי הלילה וקפצתי מהחלון.