בן סובק

ויתור זכויות מלא לריק ריירדן שברא את עולם החצויים והחרטומים

קרטר:
להיאכל על ידי תנין ענקי היה מספיק גרוע.
הילד עם החרב הזוהרת רק הרס לי עוד יותר את היום.

אולי כדי שאציג את עצמי.
אני קרטר קיין - חצי מהזמן תלמיד בית ספר. חצי מהזמן חרטום.
רוב הזמן מלא בדאגות על כל האלים ומיצרים וכל המפלצות שדי מנסים להרוג אותי.
אוקי החלק האחרון היה מוגזם. לא כל האלים רוצים אותי מת. רק רובם - אבל זה די יוצא מהנושא, אני חרטום בבית החיים. אנחנו כמו משטרת הכוח העל טבעי בשביל המצרים הקדמונים. דואגים שהם לא יעשו יותר מידי בעיות בעולם המודרני.
בכל מקרה ביום הזה אני ניסיתי לתפוס איזו מפלצת בלונג איילנד.
קוראי העתיד שלנו חשו בהפרעה של קסם באזור שלנו כבר כמה שבועות. אז החדשות החלו לספר על יצור שהופיע באזור כביש מונטוק - יצור שאכל חיות בר והפחיד את המקומיים. עיתונאי אחד אפילו קרא לזה 'מפלצת הביצה של לונג איילנד'. כאשר בני התמותה מתחילים להפעיל אזעקה אז יודעים שצריך לבדוק את העניינים.
בדרך כלל אחותי, סיידי, או אחד המתלמדים האחרים שלנו בבית בברוקלין באים איתי. אבל כולם נמצאים בנום הראשון במצרים לשבוע - תקופת אימונים ארוכה בשליטת שדי גבינה (כן יש דבר כזה, תאמינו לי אתם לא רוצים לדעת), אז הייתי לבד.
חיברתי את הסירה המעופפת שלנו לפריק, גריפון המחמד שלי, ובילינו את הבוקר בטיסה ברוח הדרומית, בחיפוש אחרי סימן לצרות. אם אתם שואלים את עצמכם למה אני לא פשוט רוכב על הגב של פריק, דמינו לעצמכם שתי כנפי יונק דבש - כאלה שזזות ממש מהר ויותר חדות ממדחפים של הליקופטר. אלה עם כן אתה רוצה להיקרע לגזרים, זה באמת יותר בטוח לרכב בסירה.
לפריק יש באמת יופי של זיהוי ריח של קסם. אחרי כמה שעות של חיפוש, הוא שרק, "פרייייייק!" ונתה חזק ימינה, לכיוון אזור ירוק בין שתי שכונות.
"כאן למטה?" שאלתי.
פריק לחשש וצפצף. טלטל את זנבו הרפוי בעצבנות.
לא יכולתי ממש לראות מתחתינו - רק נהר חום מטפטף באוויר הקיץ החם, סלילה למרות הביצה דשא ובתצורות של עצים מסוקס עד זה רוקן לתוך מפרץ הארצות. זה נראה קצת כמו דלתת הנילוס במצרים, חוץ מזה שכאן הביצה היתה בשני הצדדים מוקפת בשכונת מגורים עם שורה אחרי שורה של בתים עם גג רעפים. רק לצפון שורה של מכוניות לאורך הכביש מונטוק - אנשים שנמלטים מההמון בעיר ונופשים שנהנים בהמפטונס.
אם באמת היתה שם מפלצת ביצה טורפת מתחתינו, אני תוהה לפני כמה זמן זה היה כשפיתחתי חיבה של בני אדם. אם זה קרה...טוב אני הייתי מוקף בבופה אכול כפי יכולתך.
"אוקי" אמרתי לפריק "תוריד אותי למטה על גדת הנהר".
ברגע שירדתי מהסירה קפץ פריק על אל ועף על השמיים כשהסירה נגררת אחריו.
"הי!" צעקתי עליו, אבל היה כבר מאוחר מידי.
פריק הוא בדרך כלל מפוחד. מפלצות אוכלות בשר נוטות להבריח אותו. כך גם זיקוקים, ליצנים והריח של משקה 'הריבנה' הבריטי של סיידי. (אי אפשר להאשים אותו על זה. סיידי גדלה בלונדון ופיתחה קצת טעם מוזר). 
אני אצטרך לדאוג לבעיית המפלצת, אני אדאג למצוא את פריק אחרי שאסיים.
פתחתי את התיק שלי ובדקתי את תכולתו: איזה חבל, שרביט השנהב המעוקל שלי, גוש של שעווה להכנת דמות שבתי קסום, סט הקליגרפיה שלי ושיקוי ריפוי שחברתי ג'אז הכינה לי. (היא יודעת שאני נפגע המון).
היה רק עוד דבר אחד שהיתי צריך.
התרכזתי והכנסתי את ידי לדואת. אחרי כמה חודשים נהיתי טוב יותר באגירת אנרגיה ושליטה בהוראות בממלכת הצללים - נשק נוסף, בגדים נקיים, פרות לפי כף הרגל, ו -6 צונן - חבילות של בירה שחורה אבל לדחוף את היד לתוך מימד מיסטי הרגיש מוזר זה כמו לדחוף את היד דרך שכבות של ג'לי קר.
האצבעות שלי נסגרו על קת החרב שלי ושלפתי אותה - חרב ח'ופש עם קת עטוית עור. עכשיו החרב והשרביט שלי, הייתי מוכן להסתובב בביצה אחרי מפלצת רעבה. אוי. איזה כיף. 
נכנסתי למים מיד שקעתי עד הברכיים שלי. תחתית הנהר הרגישה כמו תבשיל קרוש. עם כל צעד הנעליים שלי השמיעו קול יניקה- סאק - פלופ סאק - פלופ - שמחתי שסיידי לא הייתה כאן איתי. היא לא היתה מפסיקה לצחוק.
אפילו יותר גרוע, מכל - כך הרבה רעש, זה שאני יודע שאני שלא אצליח להתגנב מאחורי המפלצות. יתושים התקהלו סביבי. פתאום הרגשתי לחוץ ולבד. 
זה היה יכול להיות יותר גרוע אמרתי לעצמי הייתי יכול ללמוד שדי גבינה.
אבל לא יכולתי להרגיע את עצמי לגמרי. בשכונה הסמוכה שמעתי ילדים צועקים וצוחקים, בטח משחקים איזשהו סוג של משחק. תהיתי איך זה - להיות ילד רגיל, לצאת לסיבובים עם החברים שלי בקיץ אחר הצהריים.
הרעיון היה כל כך נחמד והשיח את דעתי. לא שמתי לב אל הגלים במים עד חמישים מטר ממני. משהו צץ על פני המים, קו של עור ובלוטות שחורות - ירוקות. באופן מיידי זה שקע שוב, אך אני ידעתי עם מה אני צריך להתמודד עכשיו. ראיתי תנינים בעבר וזה היה אחד גדול באופן יוצא דופן. נזכרתי באל פאסו. החורף הקודם.כאשר אני ואחותי הותקפנו על ידי האל תנין סובק. זה לא זיכרון טוב.
זיעה טפטפה במורד הצוואר שלי. 
"סובק" מלמלתי "אם זה אתה מתעסק איתי שוב. אני נשבע רע..." האל התניני הבטיח שיעזוב אותנו לנפשינו או שאנחנו פונים לבוס שלו, אל השמש. אבל בכל זאת...תנינים נהיים רעבים. ואז הם שוכחים את ההבטחות שלהם.
אין תשובה מהמים. הגלים נרגעו.
הגיע הזמן לחושי המפלצות, חושיי הקסם שלי לא חדים מאוד אבל המים מולי נראו הרבה יותר אפלים. או שזה אומר שהמקום הזה עמוק או שזה אומר שמישהו עורב שם מתחת לירוקת. 
אני כמעט קיוויתי שזה סובק. כי אז לפחות יכולתי לדבר איתו לפני שהוא יהרוג אותי. סובק אוהב להתרברב.
לרוע מזלי, זה לא היה הוא.
מים געשו סביבי, הבנתי מאוחר מידי שהיתי צריך להביא איתי את כל הנום העשרים ואחד שיעזרו לי. ראיתי עיניים צהובות, זוהרות, גדולות כמו הראש שלי, ראיתי נצנוץ של תכשיט זהב על הצוואר המסיבי. ואז נפערו לסתות מפלצתיות - רכסים של שיניים עקומות ומרחב של לוע ורוד, רחב מספיק כדי לבלוע משאית אשפה.
ואז היצור בלע את כולי.
תערו לעצמכם להיות הפוכים בתוך שקית אשפה ענקית וחלקלקה ללא אוויר עטוף ריר מצחין. ככה היה בבטן של המפלצת, היה חם ומסריח. 
לרגע הייתי המום מכדי לעשות משהו. לא יכולתי להאמין שאני עדיין בחיים. עם הפה של התנין היה קצת יותר קטן הוא היה נוגס ואוכל מחצית ממני. מה שקרה, הוא בלע אותי במנת קרטר בגודל יחידה, כפי המצופה האוכל צריך להתעכל לאט.
איזה מזל, נכון?
המפלצת החלה להתפתל, לא משנה מה עשתה זה הקשה לחשוב. עצרתי את נשימתי בידיעה שזה עשוי להיות הרגע האחרון שלי. עדיין היה לי את החרב והשרביט שלי, אבל לא יכולתי להשתמש בהם, זרועותיי היו מוצמדות לצידי גופי. לא יכולתי להגיע לכל הדברים שבתרמיל שלי.
אם יכולתי לחשוב על הירוגליף מתאים ולומר אותו בקול, נותרה תשובה אחת: מילה של כוח.
בתאוריה: פיתרון נהדר

בפועל: אני לא כל כך טוב במילות כוח גם במצבים טובים. נחנק בתוך הוושט המסריח של זוחל גדול, לא ממש עוזר להתמקד.
אתה יכול לעשות את זה אמרתי לעצמי.
אחרי כל ההרפתקאות המסוכנות שהיו לי, אני לא יכול למות ככה. סידי תהיה הרוסה. ואז, ברגע שהיא תתגבר על הצער שלה, היא תאתר את הנשמה שלי בחיים שלאחר המוות המצרי ותקניט אותי ללא הרף על כמה טיפש הייתי.
הראות שלי שרפו. התחלתי לעבד את הכרתי. בחרתי מילת כוח, זימנתי את כל הריכוז והכוח שהיו לי, והתכוננתי לומר אותה בקול.
פתאום המפלצת זינקה כלפי מעלה. היא שאגה, מה שהיה ממש מוזר לשמוע את זה מבפנים. גרונו התכווץ סביבי ונסחטתי החוצה כמו משחת שיניים מתוך שפופרת. אני נפלטתי מתוך פיו של היצור ונורתי אל עשב הביצה.