פווקסט - ימי ההרפתקה

טוב, לכולם. למקרה שזה לא ברור,  הקטע נכתב בצורה קצת שונה מכל הקטעים.

הוא סתם נראה ארוך - אתם לא אמורים לקרוא הכל

בעצם, הקונספט הוא כזה שתקראו עליו כאן : http://hportal.co.il/index.php?showtopic=151918

בכל מקרה, אחרי שהבנתם:

תהנו ומקווה שתאשרו:)

============

את/ה הולך/ת ברחוב מואר, בעיר פווקסט, העיר הבירה של ארצות המזרח. זאת שעת הצהריים, ורוב דיירי הרחוב ישנים שנת צהריים עמוקה. ברחוב כולו שוררת דממה. את/ה יכול/ה להבחין שהבניינים בנויים מאותה אבן, באותו סגנון בנייה, ושום פרט לא שונה וחסר. איפשהו במרחק את/ה יכול/ה לשים לב לחרוט עגול כסוף, ולידו עוד אחד זהוב, שמזדקרים מתוך טירה עצומה. עכשיו זאת עונת הקיץ פה, והשמש עומדת במרכז הרקיע, מאירה ומבליטה כל פרט קטן. קל לך מאוד לראות שורת חיילים, שליחי המלך, שעומדים זקופים, ובתיאום מושלם צועדים קדימה במורד הרחוב, לכיוונך, ובודקים כל פרט קטן. כאשר את/ה ממשיך להתקדם ברחוב, את/ה מוצא/ת את עצמך מול צומת, עומדים מולך זוג של שלטים – כל אחד מצביע על כיוון נגדי. אחד מהם מכריז בכיתוב שחור על שלט עץ פשוט, בטוש מטושטש שכבר את/ה כמעט לא יכול לראות "השוק!" והשני עשוי זהב ומשובץ יהלומים ואבני חן יקרות, מעוצב בצורה מושלמת ומדויקת כמו שני החרוטים שראית בהתחלה, מכריז "ארמון המלך!".

לאיפה את/ה פונה? אם את/ה פונה לשוק, המשך/י לקרוא פה, בכתובת  (מספר 1), ואם את/ה פונה לארמון, רד/י לכתובת (מספר 4)

1. השוק:

את/ה ממשיך/ה בדרכך עם שלט השוק, ועוד כמה שלטים שמכוונים אותך דרך רחובות צרים וקטנים יותר, סמטאות קטנות ללא שמש, אך הכל עדיין מסודר בצורה מושלמת. המטרה היומית שלך היא למצוא הרפתקה, אך לפני הכל לא יזיקו בגדים חדשים. את מחשבותיך עוצר שלט אחד ענקי, עשוי בד ישן ומלא טלאים, שמתוח בין שתי מרפסות שנראות כאילו הן עומדות להתפורר. על השלט הזה כתוב "הגעת ליעד! השוק!". השוק מלא דוכנים ורוכלים, מוכרים מיני מזון שונים, תופרות שיוצרות בדים ובגדים שונים, להטוטנים שמנסים להרוויח כמה שקלים ביום המעייף שלהם, אבל דבר אחד מצליח למשוך את מבטך. זה דוכן גדול מאוד- בגודל של חנות, שבו יושב מוכר זקן על כיסא מלוכלך ומעשן סיגריה. לא זה הפרט הזה שגורם לך להביט בחנות הזו בהתעניינות, אלא פנים החנות. היא מלאה בכלי נשק מכל הסוגים, קשתות ארוכות, אשפות חצים, חרב, פגיון, שתי חרבות קצרות, ארוכות, חרב סיף – וכל דבר שרק את/ה יכול/ה להעלות על דמיונך. יש בידך שק מטבעות פסטים*, שהשגת בהרפתקתך הקודמת, ואת/ה רק יכול/ה לקוות שהכמות תספיק לקשת ארוכה, אשפת חצים, מזון, ואולי בגדים חדשים. אבל דבר ראשון, את/ה נכנס/ת לחנות הנשק. את/ה מתבונן/ת בסוגים השונים של הקשתות, עד שלבסוף מבטך נעצר על קשת אחת ארוכה וכסופה, שגורמת לך להרגיש כאילו היא זוהרת באור כסוף וקסום. לידה, ביחד כמו סט, מונחות סדרת אשפות חצים כסופות, שקיים אצלם אותו אפקט. "כמה זה?" את/ה שואל/ת ומניד/ה בראשך אל המוכר המעשן.

"הקשת הזו מאוד מיוחדת. אני מוכר אותה ב15 פסטים" הוא אומר, ואת/ה מהנהן/ת. בהחלט שווה את זה.

את/ה שולף/ת 15 פסטים משק הכסף שלך, ומניח/ה אותם בידו של המוכר.

"כמה אשפת החצים?" את/ה שואל/ת שוב בעניין.

"שני פסטים, אבל שתיים יעלו לך שלושה" הוא עונה.

כתגובה את/ה לוקח/ת עוד אשפת חצים כסופה, ומניח/ה בידו של המוכר שלושה פסטים. את/ה מתחיל/ה לצעוד החוצה.

מה את/ה עושה? אם את/ה ממשיך/ה לעוד חנויות בשוק, המשיך/י לקרוא בכתובת (מספר 2), ואם את/ה הולך/ת לחפש פונדק באזור, לישון המשיך/י לקרוא בכתובת (מספר 3).

2. חנויות נוספות:

בינתיים, החושך מתחיל לרדת, אך את/ה לא מתייאש/ת, וממשיך/ה לחפש מקומות לקנות אוכל, מים, ובגדים. מחר יהיה לך יום חשוב בחיפוש ההרפתקה, ואת/ה תאלץ/י לקום מוקדם. את/ה מניח/ה שמחר לא יהיה לך זמן לעבור בחנויות האלה. את/ה ממהר/ת לרוץ אל חנות קטנה, שהשלט על גגה הכריז "תופרת הבגדי" באותיות שזהרו באור ניאון חזק. את/ה מניח/ה שהיה אמור להיות כתוב שם "תופרת הבגדים", ונכבתה ה"ם", ואכן זה היה נכון. ככל שאת/ה מתקרב/ת, את/ה יכול לשים לב לאות "ם" אדומה זוהרת זרוקה על הרצפה, דבר שרק משכנע אותך שהחנות הזו היא קצת.... את/ה מתעלם/ת ממחשבותיך, ומדלג/ת בקלילות מעל ה"ם" רק בשביל להבחין שהחנות סגורה. את/ה דופק/ת על הדלת, אך איש לא בא לפתוח אותה. את/ה מחליט/ה לקנות בגדים אחר כך. אולי מחר. את/ה מתחיל/ה להסתובב, כדי לחפש חנות לקנות בה צידה, ואוכל לימים הקרובים, כאשר את/ה מבחין/ה בחבורת גברים מגודלים מקיפים אותך. את/ה מקלל/ת חרישית, ושולף/ת את הקשת שלך. הם מביטים בך במבט של "מה לעזאזל" מטופש, ומחייכים אליך כאילו לא תוכל/י לפגוע בהם. את/ה יורה את חציך/חצייך לכל אחד בעין, שמח/ה שלקחת אשפת חצים נוספת. לאחר כמה שניות, המשימה מוכתרת בהצלחה, ואת/ה נעמד/ת על החבורה ההיא, שעכשיו שכובים, נאנקים מכאבים, אחד על השני בערמה אחת גדולה. את/ה מחייך אל האוויר, גם בידיעה שאיש לא יראה אותך. "זה היה קל", את/ה ממלמל/ת לעצמך. את/ה מתחיל/ה להתקדם לעבר חנות אחת, ששמה תלוי על שלט רגיל לחלוטין. "פווקסט מרקט". החנות עצמה מעוצבת יפה יותר מרוב החנויות שראית באזור הזה, ואת/ה נכנס/ת לשם במהירות. סוף כל סוף לקנות אוכל. את/ה חוטף/ת במהירות מים, וערכת אוכל לכמה ימים. את/ה שהמחיר של המים הוא חצי פסט, ושל ערכת האוכל 10 פסטים. את/ה לא מגיב/ה לשנייה, ואז משליך/ה את הכסף הדרוש על המקום המיועד. שוב את/ה מתאמץ/ת לעשות הכל במהירות, לאחר המקרה הקטן שהיה קודם. לרגע את/ה מפסיק/ה לרוץ, וחוזר/ת אחורה כאשר את/ה מבחין/ה בלוח מודעות צהבהב שתלוי עליו שלט. את/ה תולש/ת אותו, כאשר את/ה שם/ה לב לכך שמופיעה בו הכותרת "המלך מחפש הרפתקנים". את/ה דוחף/ת אותו לתוך תרמילך, וממהר/ת לרוץ אל פונדק קטן את/ה רואה ליד המרקט, בשם "רגל הצפרדע." את/ה רוטן/ת לעצמך כמה שמות מוזרים יש בעולם, משלם/ת במהירות למוכרת על חדר (שני פסטים), שנותנת לך מפתחות. את/ה לא מתעסק/ת כל כך ביופיו המרהיב, אלא רק נשכב/ת על המיטה, ונועל/ת את הדלת. את/ה סופר/ת את כספך (שילמת 18 פסטים על הנשק, ועוד 10 וחצי על המזון, ועוד 2 על החדר. סה"כ 30 וחצי) נשארת עם עוד 100 למסע. אחלה של מספר.

היה זה הסוף של היום הראשון. – זה גם סוף הסיפור (זה סיפור בהמשכים אז חצי או כמו שכתוב בנפילת הממלכות, "תם ולא נשלם"), ואל תמשיכו לקרוא למטה.

3. פונדק:

החושך מתחיל לרדת, ואת/ה מתחיל/ה לחפש פונדק להיות בו בלילה. את/ה מתחיל/ה לשאול אנשים שעוברים שם ברחוב היכן יש פונדקים יפים בהם תוכל לשכון. רובם מכוונים אותך לאותו כיוון כללי בידיים, אך לא אומרים לך כלום. את/ה לא מבין/ה למה. את/ה מחזק/ת בידך את אחיזת הקשת, כאשר את/ה שומע/ת קולות משונים של חיות טרף עולים מתוך החשכה. את/ה חייב/ת למצוא את הפונדק המדובר, ומהר. את/ה ממשיך/ה להתקדם בכיוון הכללי, עד שאת/ה נכנס/ת לפונדק "לעשירים בלבד" בשם "קרחת היער". הפונדק עצמו משובץ באבנים יקרות, ומלא בשולחנות עגולים, שמסביבם יושבים אנשים ומשחקים בקלפים. את/ה ניגש/ת אל הבר, שם עומדת נערה שחורת שיער עם עיניים ירוקות, ומחייכת אל העוברים והשבים.

"אני רוצה חדר רגיל, עם מקלחת." את/ה אומר/ת

"חמשה פסטים" אומרת הנערה.

מחיר רגיל בשביל פונדק שכזה.

את/ה מוציא/ה משקך 5 פסטים, ומניח/ה אותם על הבר.

"אם אפשר, גם בקבוק יין טוב." את/ה אומר/ת.

"כן, ברור" אומרת שחורת השיער.

נערת הבר מוסרת אליך/אלייך מפתח לחדר, ובקבוק יין. את/ה עולה לחדרך החדש, מסדר/ת את תיקך וחפציך במקומם. לאחר מכן, את/ה יורד/ת למטה בחזרה, בכדי ללקט אולי קצת מידע על העיר. את/ה מחליט/ה להתיישב ולשתות את יינך בשולחן ממש קטן, בצל החשכה, אך שאפשר לשומע בו את קולם הרועש של יושבי הפונדק האחרים. את/ה מוצא את עצמך מקשיב/ה לשיחה אחת. שני האדונים שם דיברו על משימה, שהמלך מחפש הרפתקנים אליה. את/ה רוצה את הפרטים, אז את/ה ממשיך/ה להקשיב:

"הוא אמר שיש בעיה רצינית, כן – והוא מוכן לשלם עליה הרבה."

"באמת? כמה?"

"לא פחות מ1000 פסטים!"

"זה מטורף!"

"כן, לא שמעת את הבעיה"

"זה כנראה ממש גרוע אם זה מצדיק 1000 פסטים"

"דרקון הצללים"

"מה?"

"לא שמעת עליו?"

מכאן את/ה כבר מפסיק/ה להקשיב. זה לא היה מעניין. את/ה מצאת את המידע שחיפשת, ומחר עם שחר את/ה עומד/ת לפנות למלך. כמה שדרקון הצללים הזה יהיה גרוע, 1000 פסטים זה מחיר מטורף, שתהיה מוכן/ה לשלם בשבילו הרבה. את/ה רק יכול/ה לדמיין מה תעשה בסכום הכסף הגדול הזה. את/ה עולה בחזרה לחדרך, נועל/ת אותו, ושוקע/ת בשינה עמוקה.

היה זה הסוף של היום הראשון. – זה גם סוף הסיפור (זה סיפור בהמשכים אז חצי או כמו שכתוב בנפילת הממלכות, "תם ולא נשלם"), ואל תמשיכו לקרוא למטה.

4. הארמון:

את/ה ממשיך/ה ללכת יחד עם שלט "ארמון המלך", מתקדם/ת אל טירה ענקית בגודלה, שבשביל לראות את כולה את/ה צריך/ה לחזור כמה מאות מטרים אחורה. הטירה הענקית, עם שני החרוטים, הכסוף והזהוב, החרוטים שהבחנת בהם לפני כמה זמן, מוקפת במבני שומרים, צריחים גבוהים, שבתוכם את/ה יכול/ה להבחין בקשתים מיומנים מכוונים את קשתם עליך. זה כבר משרה עליך פחד ובהלה. אך את/ה לא מהסס/ת. את/ה ממשיך/ה להתקדם, אחרי שקלטת במוחך את גודל הטירה הזו. את/ה מביט בהמוני השומרים שגודשים את הכניסה, וממהר/ת לנשום עמוק. את/ה חושב/ת שתוכל/י להידחס ליד אחת המרכבות שעוברות בכניסה, אך אין דרך איפה. אם היית עושה את זה, תוך זמן קצר היית מוקף/ת. את/ה מחזק/ת בידך את אחיזת שק הפסטים היקר מכל שלך. היו בו בערך 130 פסטים, מחיר שאמור להספיק לכל צרכיך.

מה את/ה עושה? אם את/ה ממשיך/ה לנסות לחדור לארמון, המשיך/י לקרוא בכתובת (מספר 5), ואם את/ה הולך/ת לחפש פונדק באזור, לישון המשיך/י לקרוא (מספר 6).

5. חדירה לארמון:

השומרים אמנם רבים, אך מספר הוא לא דבר כזה משנה למען הרפתקן/ית מנוסה שכמוך. "בשביל הרפתקה צריך סיכון!" את/ה ממלמל/ת דברי עידוד לעצמך, ומתחיל/ה להתקדם אל כיוון השומרים והכניסה. בערך בחצי הדרך, את/ה קולט/ת שלא טרחת להסוות את עצמך – אלא את/ה ממש הולך/ת לכיוון הסכנה. "טיפש/ה!" את/ה גוער בעצמך בראשך. את/ה ממהר/ת לחזור אחורה, ולכסות את פניך בכובע גרב שחור, מה שהיה ממש מעצבן ביום החם הזה. החושך מתחיל לרדת, ואת/ה מתחיל/ה לשמוע קולות משונים בוקעים מחצרות הארמון. את/ה נלחץ/ת, אבל אז שוב מרגיע/ה את עצמך. את/ה מצליח/ה להבחין בעגלון קטן, שמביא יין לארמון, נכנס למסלול דרך הכניסה. "זאת ההזדמנות שלי, ואסור לי לפספס אותה!" את/ה צועק/ת בקולך הפנימי, ומתחיל/ה ללכת בצורה שמסווה אותך מפני הקשתים והשומרים. את/ה נצמד/ת בגופך אל אזור האחסון של העגלון, ומצליח/ה להתחבא שם, כאשר החשכה עוזרת לך. ליבך דופק בקצב, כאשר את/ה שומע/ת את קולות השומרים.

"אתה, מי אתה?" שואל אחד השומרים, קולו עבה ותוקפני.

"א-א-אני ר-ר-ק מוביל י-י-יין להוד מל-לכותו." עונה העגלון בקולו הדק והביישני, שלא מפסיק לגמגם.

"יאללה, תעזוב'תו" אומר החבר של השומר הראשון, "מה יש לגמגמן להסתיר?"

הרבה שומרים, אך סתומים.

"כ-כלום, א-אני נש-ש-בע" אומר העגלון.

"תביא בקבוק יין ולך!" צועק השומר הראשון.

השני צוחק איתו בקול גדול כאילו סיפר בדיחה מצחיקה.

ממש סתומים.

את/ה נרגע/ת, עד שלפתע את/ה קולט/ת מה קורה. אחד השומרים שולח את ידו למקום מחבואך, ושולף בקבוק יין מבלי להבחין בך. את/ה מתנשף/ת בהקלה גדולה. הכל עבר בהצלחה.

את/ה מרגיש/ה שהעגלה ממשיכה לנסוע, ומחייך/ת אל עצמך בליבך.

כאשר העגלון עוצר, את/ה ממהר/ת לרדת מעגלתו לפני שישים לב אליך, ולהסתלק אל תוך הגנים המלכותיים. את/ה רק מסתכל/ת קצת הצידה, ואז קולטת היכן היא נמצאת. הגנים הם מקום מדהים שיופיו מרהיב גם בחושך, עצים מעוצבים בצורת משפחת המלוכה, חלקות פרחים שנותנות אור למקום, צומחות מכל כיוון בכל סוגי הפרחים, עשרות חממות מלאות גננים מפוזרות שם, עצים עם פירות טריים וטובים, ספסלי עץ פשוטים שמבליטים את היופי, ונותנים חיבור לטבע, ובכל המקום אפשר להריח ורד רענן. המראה מהפנט אותך, אבל את/ה מתנער/ת מהמחשבות הללו, כאשר את/ה מבחין/ה בקבוצת גברים עם נשק, מתיישבים על אחד הספסלים שם. לידם נעמד אחד ממודיעי המלך, שאת/ה מזהה אותו לפי בגדיו החומים. "הרפתקנים!" את/ה רוטן/ת בזעם, ואז מחייך/ת. הנה ההרפתקה שחיפשת. את/ה מתחיל/ה להתקדם לאזורם בחסות החשכה, נצמד/ת לעצים שאי אפשר להבחין בצבעם בגלל החושך. כאשר את/ה מתקרב/ת, לחשושיהם וקולותיהם של ההרפתקנים נהיו רק ברורים יותר, ואת/ה מתחיל/ה להקשיב להרפתקה.

"הרפתקני הנכבדים." מתחיל המודיע לומר, כאשר הרפתקן עם חרב סיף קוטע את דבריו.

"אל תקרא נאום!" הוא אומר, ומצחקק כאילו הוא גאון, "תגיע לעניין"

המודיע מגלגל את עיניו.

"למלך יש הרפתקה להציע לכם, תמורת 1000 פסטים לכל אחד!" אומר המודיע.

קולות נדהמים ושמחים נשמעים בקרב החבורה.

"מה מצדיק כל כך הרבה?" שואל אחד אחר, שאוחז בחוזקה בשתי חרבות קצרות.

"דרקון הצללים!" קורא המודיע.

"הוא חזר?" שואל אחד מהם.

כולם נרתעים מהשם הזה. את/ה לא מבין/ה למה.

"מי מקבל על עצמו את ההרפתקה?" שואל המודיע.

כמה ידיים של הרפתקנים אמיצים מורמות.

את/ה מסתכל/ת על כלי הנשק שלהם. אחד מהם היה זה שדיבר קודם, שיש לו שתי חרבות קצרות. יש שם אחד עם פגיון, ועוד אחד עם חרב ארוכה, יש שם אחד שכנראה הוא אשף, והוא מחזיק מטה. זהו. ארבעה הרפתקנים. את/ה מרגיש/ה דחף לצעוד קדימה ולהרים את ידך, אך את/ה יודע/ת שתסולק לכלא. במקום זה, את/ה ממהר/ת להסתלק מהארמון עם הרבה מחשבות ותהיות, בידיעה שמחר את/ה תציג/י את עצמך בפני המלך. בסופו של דבר, את/ה היית חייב/ת להסתכן איפשהו. עכשיו כבר אמצע הלילה, ואת/ה יוצא/ת מהארמון במהירות, מיציאה אחרת שלא שמת לב אליה קודם, ורץ/ה אל פונדק אחד בשם "האריה הזועם". את/ה משלם/ת לאישה שבכניסה, לוקח/ת את המפתח לחדרך, ונשכב/ת על המיטה – לא מצליח/ה להירדם.

היה זה הסוף של היום הראשון. – זה גם סוף הסיפור (זה סיפור בהמשכים אז חצי או כמו שכתוב בנפילת הממלכות, "תם ולא נשלם"), ואל תמשיכו לקרוא למטה.

6. פונדק:

החושך מתחיל לרדת, ואת/ה מתחיל/ה לחפש פונדק להיות בו בלילה. את/ה הולך לכיוון הרחוב הראשי, שם יהיו סיכויים גבוהים יותר למצוא משהו. את/ה מתחיל/ה לשאול אנשים שעוברים שם ברחוב היכן יש פונדקים יפים בהם תוכל לשכון. רובם מכוונים אותך לאותו כיוון כללי בידיים, אך לא אומרים לך כלום. את/ה לא מבין/ה למה. את/ה מחזק/ת בידך את אחיזת הקשת, כאשר את/ה שומע/ת קולות משונים של חיות טרף עולים מתוך החשכה. את/ה חייב/ת למצוא את הפונדק המדובר, ומהר. את/ה ממשיך/ה להתקדם בכיוון הכללי, עד שאת/ה נכנס/ת לפונדק "לעשירים בלבד" בשם "קרחת היער". הפונדק עצמו משובץ באבנים יקרות, ומלא בשולחנות עגולים, שמסביבם יושבים אנשים ומשחקים בקלפים. את/ה ניגש/ת אל הבר, שם עומדת נערה שחורת שיער עם עיניים ירוקות, ומחייכת אל העוברים והשבים.

"אני רוצה חדר רגיל, עם מקלחת." את/ה אומר/ת

"חמשה פסטים" אומרת הנערה.

מחיר רגיל בשביל פונדק שכזה.

את/ה מוציא/ה משקך 5 פסטים, ומניח/ה אותם על הבר.

"אם אפשר, גם בקבוק יין טוב." את/ה אומר/ת.

"כן, ברור" אומרת שחורת השיער.

נערת הבר מוסרת אליך/אלייך מפתח לחדר, ובקבוק יין. את/ה עולה לחדרך החדש, מסדר/ת את תיקך וחפציך במקומם. לאחר מכן, את/ה יורד/ת למטה בחזרה, בכדי ללקט אולי קצת מידע על העיר. את/ה מחליט/ה להתיישב ולשתות את יינך בשולחן ממש קטן, בצל החשכה, אך שאפשר לשומע בו את קולם הרועש של יושבי הפונדק האחרים. את/ה מוצא את עצמך מקשיב/ה לשיחה אחת. שני האדונים שם דיברו על משימה, שהמלך מחפש הרפתקנים אליה. את/ה רוצה את הפרטים, אז את/ה ממשיך/ה להקשיב:

"הוא אמר שיש בעיה רצינית, כן – והוא מוכן לשלם עליה הרבה."

"באמת? כמה?"

"לא פחות מ1000 פסטים!"

"זה מטורף!"

"כן, לא שמעת את הבעיה"

"זה כנראה ממש גרוע אם זה מצדיק 1000 פסטים"

"דרקון הצללים"

"מה?"

"לא שמעת עליו?"

מכאן את/ה כבר מפסיק/ה להקשיב. זה לא היה מעניין. את/ה מצאת את המידע שחיפשת, ומחר עם שחר את/ה עומד/ת לפנות למלך. כמה שדרקון הצללים הזה יהיה גרוע, 1000 פסטים זה מחיר מטורף, שתהיה מוכן/ה לשלם בשבילו הרבה. את/ה רק יכול/ה לדמיין מה תעשה בסכום הכסף הגדול הזה. את/ה עולה בחזרה לחדרך, נועל/ת אותו, ושוקע/ת בשינה עמוקה.

היה זה הסוף של היום הראשון. – זה גם סוף הסיפור (זה סיפור בהמשכים אז חצי או כמו שכתוב בנפילת הממלכות, "תם ולא נשלם").

*מטבעות פסטים – המטבעות של פווקסט