פרצ'יה טייד

יאו התעורר בתוך חדר קטן ומפואר שהתנדנד מצד לצד וגרם לו כאב ראש. לקחו לו כמה שניות להבין שהוא נמצא במין משאית או קראוון נייד, ולהבחין שמולו יושב איש רזה, שחור שיער ולבוש גלימה אדומה. על ידו של האיש היתה טבעת משובצת באבן גדולה וירוקה.
הדבר הראשון שעשה יאו כשקלט איפה הוא נמצא, היה לחפש סביבו את יאנה, אבל הוא לא ראה אותה. אתמול היתה אמורה להיות חתונתו, והוא לא זוכר מה קרה שם. הדבר האחרון שהוא זוכר הוא שהוא ויאנה עלו לבמה באמצע האירוע ושהוא עמד לנאום בפני כולם את נאום החתונה שלו, ואז... קרה משהו...
האיש מולו אמר פתאום, "היא בסדר. יאנה בסדר. כל עוד תשתף איתי פעולה..."
"איפה היא?" יאו שאל, מופתע שהאיש קורא את מחשבותיו.
"זה לא כל כך משנה נכון?" ענה האיש, "אתה יודע שאם תפסתי אותך - מסתבר שתפסתי גם אותה, ומבחינתך היא בסכנה. וכדי שיהיה לך תמריץ לדבר איתי אני יגלה לך שברגע שאני אקבל ממך את מה שאני רוצה לדעת אני אשחרר את שניכם. נשמע טוב?"
משום מה יאו האמין לו. אמנם האיש נראה מפחיד ומרושע, אבל הוא גם יצר תחושת אמון.
"אני אשחרר אתכם במרחק ארבעה ימי הליכה מהארמון שלכם," האיש המשיך, "בלי שרביטים ובלי קסמים, כדי שיהיה לי מספיק זמן לעשות את מה שאני רוצה בארמון... לא אני לא יהרוג את המלכה, אמא שלך." האיש חייך. "אני גם לא רוצה לשלוט על סין או משהו כזה."
יאו שמר על שתיקה.
"אני רק רוצה שתאמר לי איפה נמצאת הכניסה למכרות."
"איזה מכרות?" יאו קיווה שהאיש יענה משהו כמו מכרות הזהב בדרום או המכלאות של דרקוני המערות שסין מגדלים למקרי מלחמה.
"אתה יודע איזה מכרות..." אמר האיש.
"יש הרבה..."
"אבל לא הייתי מגיע לשאול אותך איפה אני יכול לגנוב אבני חן." האיש חיכה בסבלנות. "אין לך מה לדאוג. קח את הזמן."
האיש יצא דרך דלת אל חדר אחורי במשאית וחזר אחרי כמה דקות. הוא התיישב ושאל שוב.
יאו זכר שאמא שלו לימדה אותו לפני הרבה זמן שקר למקרה חירום. גם היה נדמה לו שהיא הזכירה משהו על איש עם טבעת. יאו סיפר את הסיפור שלימדו אותו בצורה המשכנעת ביותר שיכל. הסיפור שסיפר התאים למכרות של האיש הבודד כמו כפפה ליד.
כשסיים, האיש מולו הנהן באיטיות. "חבל שזה צריך לקרות כך. אם יש דבר אחד שאני יודע, זה לזהות שקרים. אפילו כשהם טובים." הטבעת שעל ידו זהרה ויאו הרגיש את ראשו מתעוות מכאב. האיש שאל, "בפעם האחרונה, או שאשתך תפגע. איך נכנסים למכרות?"

. . .
במרחק מאות קילומטרים צפונית משם, בייל שומר-החומות התעורר עם כאב ראש נוראי. הוא נעמד והביט על רחבת החתונה המרוטשת. אנשים מעטים עוד נשארו שם, חלקם בוכים מרוב כאב או פחד וחלקם מסתובבים ומחפשים את חבריהם ומשפחותיהם.
גם בייל התחיל לחפש את בנו. הוא שתה מים מאחד השולחנות הבודדים שנשארו שלמים כדי להעביר את הכאב ראש, והמקום הראשון אליו הלך לחפש היתה רחבת הכניסה של האולם, לשם הוא שלח את בנו לפני שהתעלף ושם אשתו היתה אמורה להיות.
הוא מצא את אשתו. יושבת ובוכה מאחורי עציץ ענק. בנו לא היה איתה.
"בייל!" היא קפצה ברגע שראתה אותו ונפלה על צווארו. בייל תפס אותה חזק והרגיש את רעידות הבכי שלה. ואז היא לחשה לו בשקט, בקול מיוסר, "בייל, הם לקחו אותו..."

. . .
בייל לא התמהמה. הוא שאל אנשים אחרים במקום והבין שהצבא האדום לקח את כל הילדים הקטנים, כולל הילד שלו, מי יודע למה. הוא אסף איתו את כל האנשים שהיו מוכנים לבוא איתו לקרב. לרבים מהם גם כן הילדים נחטפו, אך מספר לא מובטל מהם היו פשוט מתנדבים בעלי אומץ וקצת שכל בקודקוד כדי להבין שהצבא האדום הוא איום שחייב להעצר.
הם התארגנו במהירות וניסו לחשוב לאן להתקדם. עדי ראייה שהיו בהכרה בזמן התקיפה אמרו שהשיירה של הצבא האדום פנו דרומה בדרך המלך.
"למשהו יש רעיון איך נוכל להשיג אותם במהירות?" שאל בייל.
"אולי מטאטאים?" הציע שומר אחד.
"אנחנו כמעט חמישים איש", אמר בייל, "קשה לי להאמין שנמצא כמות כזאת של מטאטאים".
"אפשר להתעתק", הציע החייל שוב. אנשים מסביב הנהנו.
בייל חשב שניה ואז אמר, "זה לא נראה לי יעיל. לאן בדיוק נתעתק? איך נדע לנחות כולנו באותו מקום בדיוק ולא להתפזר לכל אורך הארץ?"
"הצבא האדום נסעו במשאיות, נוכל ללמוד מהם", אמר מישהו מאחורי בייל. בייל הסתובב וראה את חברו מהפלוגה, אשיין, מתקרב בצליעה איטית. בייל פסע לקראתו וחיבק אותו.
אשיין לא חייך. "ראיתי אותם", הוא המשיך וסיפר לכולם, "גם הם כנראה חיפשו פתרונות תחבורה. הפתרון שלהם עבד טוב, המשאיות שלהם נסעו מהר מאוד. כנראה הם עשו איזה קסם תמריץ."
"זה רעיון טוב. בא נקח גם אנחנו משאית", אמרה אישה אחת בקהל.
בייל הנהן בראשו. אחרי כמה סידורים נוספים הוחלטה תוכנית וחילקו בין כולם תפקידים, ובזמן שאנשי הצבא בקהל התחילו לארגן את הקבוצה מבחינה טקטית, ולחלק אותה לקבוצות מלחמה יעילות, בייל, אשיין והאשה מהקהל שנקראה מנת'ה, יצאו לכפר הקרוב וחזרו אחרי שעה עם אוטובוס של חברת טיולים.
הם יצאו בכביש המוביל דרומה, לתפוס את הצבא האדום.

. . .
בתוך אחת המשאיות, הרבה קילומטרים דרומית משם, יאו, בן המלכה, סיפר לגרמליין את כל מה שידע, והפעם את האמת.
גרמליין חייך וליטף את הטבעת שלו. יאו לא שיקר עכשיו. הגיע הזמן להתקדם, אבל בזהירות.
הוא ניחש שלא ייקח הרבה זמן עד שמישהו מהממלכה הסינית יחזור לתקוף אותו, ולשחרר את הילדים. והפעם הם יבואו יותר מוכנים. הוא שלח פטרונוס אל המשאית עם הילדים החטופים והורה לנהג לקחת אותם אל מחנה האימונים. למשאית אחרת עם חיילים הוא הורה להציב מארב על הכביש, ולשים עין על כל מי שעובר.
"איפה יאנה?" שאל אותו יאו, הנסיך החצוף והמבוהל.
"היא תסתדר..." גרמלין כיוון אליו את הטבעת ויאו נמוג בעננת עשן ירוק.
גרמליין עמד לפסוע לחדר האחורי ולעשות את אותו הדבר לנסיכה. אבל פתאום הנהג צעק אליו מקדימה - "אדוני, אתה צריך לראות את זה! מהר!".
את הכביש לפניהם חסם אוטובוס גדול. "לעזאזל... מאיפה הם הגיעו?" סינן גרמלין ושלח פטרונוס אל משאית הלוחמים, להודיע להם שיחזרו מיידית.
"תעצור", הוא הורה לנהג, ויצא לבדו אל הכביש, אוחז בידו שרביט וניצוצות ירוקים בוקעים ממנו.

. . .
"הם מגיעים", אמר בייל לחבריו כשראה את האיש הראשון יוצא מהמשאית. "תכינו את...".
ולפני שהוא הספיק להוסיף מילה, האוטובוס הועף באוויר בעוצמה והכל התהפך.
"ארסטו ממנטום!" צעק בייל, והאוטובוס ירד לאט, אך עדיין נחת ונמעך. בייל שבר את חלון החירום והם התחילו להוציא את כולם.
אחרי דקה בייל אמר לאשיין, "בא אחרי, השאר יטפלו בפצועים".
הם הקיפו את האוטובוס בזהירות, והכינו את השרביטים.

הפרק הקודם