Anyone Can Be Killed

אז כן, שוב משחקי הכס. מהנה כתמיד ><

xoxoxo

שירי

אריה תמיד אהבה היסטוריה יותר מאשר תפירה.
תפירה הייתה משעממת ומונוטונית וחסרת מטרה. היסטוריה, לעומת זאת, הייתה מלהיבה: מלאה בקרבות ורציחות ואנשים חשובים. היא תמיד התגנבה משיעורי התפירה שלה כדי לרכב על סוסים או לשחק עם בראן (וחץ וקשת), אבל לפעמים אחד המבוגרים שאל אותה אם היא רוצה לשמוע היסטוריה, ומייד בראן נותר בחוץ, משועמם, כשהיא זינקה לספרייה.
אבא היה מספר הסיפורים הכי טוב, כמובן, אבל היא הכי אהבה ללמוד מרוב. הוא מעולם לא ריחם עליה, ואף פעם לא חסך ממנה את הקטעים שאפילו לדעת אביהם היו 'לא מתאימים לאוזניה של עלמה צעירה.'
היום הוא לימד אותה על טורהן סטארק, המלך שכרע לפני הדרקונים.
"הוא היה צריך לכופף את הברך," הסביר רוב "או שהטראגאריינים היו הורגים אותו ואת כל אנשי הצפון."
אריה משכה באפה בספקנות. "אני לא חושבת שהם היו מצליחים להרוג אותו. הוא נשמע כמו בן אדם שפשוט לא יכול למות."
רוב מצחקק. "אלו שטויות," הוא אומר לה "אפשר להרוג כל אחד."

("ואת מאמינה להם?" ישאל אותה טייווין לאניסטר בעוד כמה שנים.
"לא אדוני," היא תאמר, מכיוון שלאחר הצפייה בראשו של אביה נערף היא באמת מבינה את משמעות המשפט.
"אפשר להרוג כל אחד.")

מאז תחילת המלחמה, רוב מנסה לשכנע אנשים באפשרות של מותו ההולך וקרב.
הוא ניסה למסור צוואות, הוא ניסה למנות יורשים צבאיים, ולשווא. כל אנשיו נדמו כמתעלמים מתהיותיו, ופוטרים אותן כ'מוגזמות מידי'.
הוא מנסה לדבר עם תיאון כשהם יושבים ליד המדורה בלילה לפני שהוא עוזב לאיי הברזל.
"תיאון," רוב אומר "תיאון, אם אני אמות לפני שאתה חוזר-"
"תסתום" אומר לו תיאון בלי לנתק את מבטו מהאש "אתה לא הולך למות. אתה לא יכול."
רוב נוחר. "אתה יותר מכולם יודע שזה לא נכון. תמיד היית זה שהגיש לאבי את החרב בזמן ההוצאות להורג. אתה יודע כמה החיים שבירים."
תיאון סוף סוף מסובב את ראשו ומביט בו. "אתה לא מבין למה התכוונתי" הוא אומר "מה שרציתי לומר זה, שאסור לך למות. שמעת אותי? אני לא מרשה לך למות."
"אבל-" רוב מנסה להתווכח לפני שתיאון מכסה את פיו בידו.
ועכשיו, תסתום." תיאון אומר, ושניהם צוחקים קלות.
למחרת תיאון עוזב ורוב לא רואה אותו יותר בחיים.

(הוא ממשיך לחשוב על מילותיו של תיאון גם לאחר שהתגלתה בוגדנותו. אסור לך למות, תיאון אמר, ורוב חושב שזה מסכם טוב את צורת חשיבתם של אנשיו. הם חושבים שהוא לא מסוגל למות רק כי הם לא מרשים לו, למרות שהוא כבר מסוגל להריח את הסוף קרב. זה אולי ילדותי, אבל הוא כמעט לא יכול לחכות לרגע בו הם יגלו שהוא דווקא כן יכול.)

לילה אחד, רוב מנסה לדבר עם אמו כשהיא מבקרת באוהלו.
"אמא," הוא אומר לה "אמא, כשאני אמות-"
"ששש" היא מהסה אותו "אל תדבר על זה, רוב, בבקשה."
הוא היה מתווכח, אבל הוא יכול לראות שהוא שובר את ליבה. הוא מניח לנושא, אף על פי שבשולי מוחו מהבהבת אותה מחשבה טורדנית, של הו אלים, מתי לעזאזל אתם פשוט תתנו לי למות.

(הם קוראים לו הזאב הצעיר. הם אומרים שהוא יכול להפוך לזאב מתי שירצה. הם אומרים שאי אפשר להרוג אותו.
אלו שטויות, כמובן. ההיסטוריה תמיד מוכיחה מחדש שאפשר להרוג כל אחד.)

"הם אומרים שאתה בן אלמוות. שאתה לא יכול למות. זה נכון?" שואל אותו ילד פריי אחד עם עיניים פעורות בדיוק כשהם עומדים להיכנס לחתונה בתאומים. קייטלין משחררת התנשפות חסרת סבלנות כלפי ההפרעה, וטאליסה מחייכת. רוב מתכופף כדי להביט בעיניו של הילד ומגחך קלות.
"אלו שטויות," הוא אומר לו "אפשר להרוג כל אחד."