לא קוסם

ג'וליאן התעורר מוקדם בבוקר. הוא עוד היה עייף מאד, כי אתמול נאלץ ללכת לישון מאוחר מאד, בגלל שהיה עליו להכין שיעורים שהוא שכח מהם בכלל. פתאום הוא נזכר. היה זה יום-הולדתו ה-11, והוא רצה לקום ולראות איזה מתנות קיבל. הוא ירד מיד במדרגות לסלון, אבל בדרך הבחין במשהו מוזר.

ינשוף קטן וחום עף לו ליד החלון, וברגלו מכתב. ג'וליאן צחק. 'מה עושה פה הינשוף הזה? ולמה יש לו מכתב על הרגל?' הוא תהה. לבסוף, החליט לפתוח את החלון ולראות אם הינשוף יכנס. הינשוף עף במהירות רבה פנימה, השאיר את המכתב ליד השולחן והלך. "אימא, אבא!" קרא ג'וליאן. "ינשוף הביא לי מכתב!"

"ג'וליאן, חמודי, הארי פוטר זה רק ספר. זה לא שבאמת תקבל מכתב להוגוורטס בגיל אחת-עשרה..." ובדרך לחשה לאבא של ג'וליאן: "אמרתי לך שהוא צעיר מדי בשביל הספרים האלו!"

"אבל אמא, באמת קיבלתי מכתב!" קרא ג'וליאן. "הנה, אני בא להראות לכם אותו." הוא המשיך לרדת למדרגות, עד שהגיע למטבח. הוא פנה שמאלה לסלון והתיישב על הכורסא הגדולה. שני הוריו עמדו בינתיים במטבח והכינו ארוחת בוקר, אז הוא קם מהכורסא והלך למטבח, שוב פעם. "תראו!" הוא קרא. "הנה המכתב. עוד לא פתחתי! את חושבת שאני קוסם? זה יכול להיות? מה את אומרת? זה אמיתי?"

שני הוריו הפסיקו את עבודתם והתחילו לקרוא את המכתב. לאחר זמן מה, זרקה אמו את המכתב לפח וקראה: "זה בטח סתם כמה ילדים שרוצים לעבוד עליך. אל תיתן לזה להצליח, אין באמת קסמים בעולם."

"אבל..." התחיל ג'וליאן לומר בעצב. "אבל גם אם ילדים רצו לעבוד עלי, אין להם ינשוף בשביל לעשות את זה!" הוא המשיך. "אז אם מישהו באמת עשה את זה, הוא היה צריך להשקיע בזה המון. אני לא מאמין שמישהו היה עושה את כל זה רק כדי לעבוד עלי."

"יש לי רעיון," אמרה אמו. "בספרים הארי מקבל עוד המון מכתבים אם הוא זורק את אחד מהם. אם מחר יהיה פה עוד מכתב לאחר שאזרוק את זה, אני מוכנה להאמין בזה ואשלח להוגוורטס. אבל כל זה רק כדי שתבין שאין באמת קסמים בעולם."

ג'וליאן חגג את יום-הולדתו, וחיכה ליום שלמחרת. הוא התפלל לקבל ינשוף עם מכתב, שוב פעם. הוא כל-כך רצה ללמוד בהוגוורטס.

למחרת הוא התעורר בשעה שש בבוקר. הוא קפץ מהמיטה ורץ אל החלון, ומצא שם שני ינשופים אשר נשאו שני מכתבים. "אמא, אבא!" הוא צרח. "אתם חייבים לראות את זה! בואו עכשיו!" לאחר כעשר דקות הגיעו הוריו, והינשופים עדיין היו שם. הוריו כמעט לא האמינו למראה עיניהם, ואחר-כך נזכרה אמו של ג'וליאן בעסקה שעשתה איתו. "אז את שולחת אותי להוגוורטס, נכון?" הוא שאל.

"אני משערת שכן," אמרה אימו. "הרי זה היה הסיכום שלנו."

בום. בום. בום. פתאום נשמעו שלוש דפיקות על הדלת. האגריד נכנס פנימה בלי לחכות שיפתחו אותה, והתיישב על הכורסא של ג'וליאן.

"האגריד!!!" קרא ג'וליאן. "באת לקחת אותי להוגוורטס? אני כל-כך שמח!"

"אה, לא. אני אומר, היתה טעות. טעות גדולה. גדולה בום בום. אתה לא קוסם. טעות ינשופים. הינשוף צריך היה מגיע לילד קומה שבע, לא ילד מקומה שלוש. טעות ינשופים. אתה אין כוחות כישוף, לא הולך הוגוורטס. סליחה סולח?" שאל האגריד.

ג'וליאן פרץ בבכי. "אבל... אבל אתה שלחת לי את הינשופים! אני הייתי בטוח..."

"כן כן בטוח בטוח," אמר האגריד, "אבל לא לא לא בטוח לא בטוח." האגריד קם והתקדם לכיוון היציאה.

"רגע!" קרא ג'וליאן. "אני אלך ללמוד בהוגוורטס בכל-מקרה."

"אתה בלתי אפשרי לומד בהוגוורטס, הוגוורטס בית-ספר כישוף וקוסמים!" התבלבל האגריד.

"אבל אם לא תסכים לזה," התחיל ג'וליאן לומר, "אני אסתובב בכל העולם ואספר שספרי הארי פוטר הם אמיתיים."

"אף אחד לא תאמין לך!" קרא האגריד. "אתה ילד בת אחת עשרה! אפילו לא גדול. יחשבו השתגעת."

"כן, אז חבל שיש פה מצלמות אבטחה שצילמו אותך אצלנו," קראתי. "ואם אראה אותם, בטוח יאמינו לי."

"אממ... מממ... אתה אני מבין נכון סוחט אותי? אתה אין בושה. אני לא מבין. בסדר אתה תלמוד בהוגוורטס אבל זה רק כי אתה סוחט אותי כמו לימון! שמעת אותי? רק כי לימון. אני יבוא לוקח אותך בעוד כמה ימים הוגוורטסה." קרא האגריד, מתבלבל בין כמה מילים.

לאחר שהאגריד הלך, קראה אמו: "אתה יודע שגם עם צילומי האבטחה אף אחד לא היה מאמין לך, נכון?"

"אני יודע," התחיל ג'וליאן לומר, "אבל הוא לא!"