מכתבים לאף אחד

1

הרמיוני עמדה למרגלותיו של בניין משרדים מפואר, מתעטפת במעילה כנגד הצינה העירונית. היא הרגישה מעט מגוכחת בחליפת חצאית אפורה ומעיל צמר תעשייתי בצבע בז'; אך האנשים שחלפו על פניה ברחוב בטח היו מרגישים תחושות דומות אם הם היו נאלצים לעטות גלימת קוסמים, כמו זו שהרמיוני נהגה ללבוש כל יום במסגרת עבודתה בהוגוורטס.

היא הציצה שוב בפיסת הקלף עליה הייתה משורבטת כתובת הבניין שלפניה, כאילו ציפתה שהכיתוב ישתנה אם תסתכל בו מספיק פעמים. אבל זו לא הייתה טעות – זה היה המקום. כמה שזה היה מוזר. הבניין העירוני הזה, כולו ברזל וזכוכית קרה, היה כל כך רגיל, כל כך מוגלגי... היא לא הצליחה להאמין שזהו משכנו של הקוסם הכי מפורסם בעולם הקוסמים.

היא נכנסה לבניין, משתדלת לחייך אל השומר שבכניסה כדי לא לעורר חשד, ומיהרה לתוך המעלית המלאה מוגלגים עטויים חליפות. היא לחצה על הכפתור לקומה 12 והמתינה במתח, מתנחמת במרקם המחוספס של שרביטה בכיס מעילה. במסגרת עבודתה היא בילתה זמן לא מועט בעולם המוגלגים, בחיפוש אחר ילדים וילדות מוגלגים שגילו כוחות קסם ובהבאתם להוגוורטס, אבל היא מעולם לא באמת הרגישה שם בנוח, גם לפני שהיא גילתה שהיא מכשפה בעצמה.

עד שהמעלית הגיעה לקומה 12 היא הייתה היחידה שנשארה שם. רגע לפני שהדלתות נפתחו היא לקחה נשימה עמוקה, מזכירה לעצמה לשמור על קור רוח ולבטוח בעצמה. חמש שנים של עבודה נאספו אל הרגע הזה, אבל זאת לא הייתה סיבה להילחץ.

היא צעדה מתוך המעלית אל לובי מפואר. מעל הדלפק ניצב שלט זכוכית מבריק שהצהיר שמשרדים אלה היו שייכים למשרד עורכי הדין ווינטר ושות'. זה היה המקום... אבל לא היה שם אף אחד, אפילו לא מזכירה מאחורי הדלפק.

"שלום?" הרמיוני קראה אל החלל הריק. מציצה אל המשרדים הסמוכים, היא גילתה שגם הם ריקים.

היא נדדה אל תוך המשרד, מחפשת אחר סימן חיים כל שהוא בקומה הנטושה, כשהיא התחילה לשמוע קולות רמים. עוקבת אחרי מקורם של הקולות הנסערים, היא הגיעה לחדר ישיבות גדול. דרך קירות הזכוכית היא יכלה לראות בברור, כאילו היא צופה בהצגה, במתרחש בפנים.

קבוצה גדולה של גברים ונשים עטויים חליפות עמדו מסביב לשולחן הארוך שבחדר, מסתכלים בשילוב של סקרנות, חשש ואשמה בוויכוח הסוער שהתרחש לפניהם. גבר לבן שיער בגיל עמידה, עטוי חליפה, הרים את קולו על גבר צעיר יותר בחליפה שחורה, שנראה כועס ולא מתרשם מתוקפנותו של יריבו.

ליבה של הרמיוני החסיר פעימה. זה היה הוא, לא היה לה ספק בכך. היא הוציאה את התמונה המכושפת שבכיסה כדי לוודא את זהותו, למרות שלא היה בכך צורך. בתמונה נראו אישה אדמונית יפייפיה וגבר שחור שיער שהרכיב משקפיים, משתעשעים באהבה עם תינוקם.

התינוק שחור הפלומה הזה, שהיום היה גבר בגילה של הרמיוני, התבגר להיות העתק כמעט מושלם של אביו. הוא היה גבוה ודק גזרה, חליפתו השחורה מותאמת היטב לכתפיו הרחבות, שיערו השחור היה מסופר בתספורת קצרה, ללא ספק כדי להיאבק בנטיותו לצמוח לכל הכיוונים, ועל אפו הוא הרכיב משקפיים. הוא לא היה נראה שונה במיוחד מכל גבר אחר בגילו, לולא הצלקת הדקיקה בצורת ברק שהתנוססה על צד מצחו.

אחרי שנים של שמועות וסיפורים על "הילד שנשאר בחיים", אחרי שנים של חיפושים חסרי תקווה, הרמיוני מצאה לבסוף את הארי פוטר. התקווה האחרונה של עולם הקוסמים עמדה מולה במשרד עורכי דין מוגלגי, לא מודע כלל לגורלו.

"על מה הם רבים?" הרמיוני שאלה מזכירה צעירה שצפתה בוויכוח הסוער שבחדר הישיבות במבט מרותק.

"לא שמעת?" הצעירה השיבה, כנראה לא מזהה שהרמיוני היא לא אחת מעובדות המשרד. "פוטר חיבל במשפט של אדינברו. הפסיד בכוונה, ככה אומרים."

"הוא אשם, ואתה יודע את זה!" פוטר התפרץ על הבוס המוגלגי שלו. "הוא רצח את הילדים האלה!"

"לכאורה!" האיש לבן השיער הרעים בתשובה. "ואתה יודע טוב מאד שזה לא משנה! התפקיד שלך הוא להגן על הלקוח שלך. לאף אחד לא אכפת מה אתה מרגיש. חבר המנהלים הטיל עליך את התיק הזה כי אף פעם לא הפסדת במשפט, ואתה יוצא והורס את כל מה שבנינו! גורל הפירמה הזו וכל מי שעובד בה מוטל על הכף בגלל נקיפות המצפון הקטנות שלך! ובשביל מה? בשביל כמה ילדים חסרי חשיבות?"

כמה מהסובבים נראו מזועזעים מההתבטאות. גם הרמיוני הסכימה שהמנהל עבר את הגבול עם האמירה הזו, למרות שהוא ללא ספק היה נסער וכועס, פניו חרושות הקמטים מאדימות. היא צפתה בעניין בתגובתו של פוטר, זה איגרף את ידיו בעוצמה ונראה חורק את שיניו, מתאפק שלא לעשות משהו קיצוני. במים שבקנקן שעל השולחן החלו להופיע אדוות קטנות. הרמיוני אחזה בשרביטה בתוך כיסה, מתכוננת לבלתי צפוי.

"הקריירה שלך הסתיימה, פוטר," המנהל אמר בקור. "אתה לעולם לא תעסוק יותר במשפטים, אתה שומע אותי? כל משרד בעיר הזאת – לא, במדינה הזאת – ידע מה עשית. אתה מפוטר!"

פוטר נראה כאילו הוא עומד לצעוק שאין צורך לפטר אותו, כי הוא מתפטר, אבל המילים כמו נעתקו בגרונו מרוב זעם. האדוות בקנקן המים הפכו לגדולות וגדולות יותר, ואבק נשר מהתקרה. עובדי המשרד הסתכלו סביבם בחשש, ממלמלים בחשש על רעידת אדמה, ורק פוטר המשיך לנעוץ מבטי שנאה במעסיקו. הוא השתמש בקסם לעיני כל האנשים האלה ואפילו לא היה מודע לכך.

לוקחת יוזמה לפני שהמצב ייצא מכלל שליטה, הרמיוני נדחפה בין העובדים אל תוך חדר הישיבות. בידה הפנויה, שלא אחזה בשרביט בכיסה, היא לפתה את זרועו של פוטר ומשכה אותו החוצה. מבולבל, הוא הפגין התנגדות מנימלית בעודה מנווטת בין עובדי המשרד המבהולים, והרעידות הפסיקו. לא נראה שמישהו מבחין בהם; כולם, כולל המנהל, היו עסוקים בניסיון להבין מה התרחש זה עתה, הריב הסוער נשכח מהם לנוכח מה שהם חשבו שהייתה רעידת אדמה.

"אתה בסדר?" הרמיוני שאלה כשהם היו לבד בין המשרדים הריקים. פוטר נראה כאילו הוא עוד לא הפנים בדיוק מה התרחש, מסתכל מעבר לכתפו אל חדר הישיבות בו הוא פוטר לפני רגע.

"כן," הוא השיב במהירות מקצועית, פונה לסקור את הרמיוני בפעם הראשונה. מאחורי המשקפיים היו לו עניים ירוקות יוצאות דופן שגרמו להרמיוני לחוש מבוכה. "סליחה, אבל אני מכיר אותך?"

"לא, אנחנו לא מכירים," הרמיוני השיבה בגמגום. פתאום היא הבינה שאחרי כל השנים בהן היא חיפשה אחריו, היא מעולם לא חשבה מה היא תגיד לו ביום בו היא תפגוש אותו. "אני... צריכה את עזרתך."

"כמו שראית, אני כבר לא עובד פה," פוטר השיב במרירות, מתייחס אל מה שהתרחש בחדר הישיבות. הוא דחף את ידיו לכיסי החליפה שלו ונראה מוכן לסיים את השיחה. "אני בטוח שתוכלי למצוא עורך דין אחר שיעזור לך – "

"לא," הרמיוני אמרה במהירות, מסרבת לתת לו ללכת אחרי שעמלה קשה כל כך למצוא אותו. הוא נראה מעט מופתע מההתלהבות שלה. "אני לא מחפשת עורך דין. אני מחפשת אותך."

פוטר נראה מתעניין. הרמיוני חשה את עצמה מסמיקה, מודעת עד כמה נואש המשפט הזה נשמע. להקלתה, השיחה נקטעה על ידי שני אנשי אבטחה חמורי סבר.

"אדון פוטר, אתה מתבקש לעזוב את הבניין מייד," אחד מהם אמר. "חפציך האישיים ישלחו לביתך."

"אדון פוטר?" פוטר חזר בהדגשה, שוב נראה זועם. "אתם עושים ממני צחוק? אנחנו עובדים ביחד כבר שנים – שתינו בירה ביחד אתמול – ופתאום אני 'אדון פוטר'?"

המאבטחים נראו מעט אשמים אך חזרו על דרישתם בכל זאת, הפעם מדגישים שאם פוטר יסרב לעזוב את המשרד, הם יוציאו אותו משם בכוח. פוטר נע לעברם במטרה ברורה להתחיל מריבה אלימה. הרמיוני נעמדה בדרכו בחדות, עוצרת אותו.

"זה לא שווה את זה," היא אמרה לו, ומשום מה הוא הקשיב.

בפעם השנייה באותו היום היא אחזה בזרועו וכיוונה אותו הרחק משם, הפעם אל המעלית. פוטר לקח את המעיל שלו מחדר המעילים הסמוך, והם ירדו במעלית בדממה מוזרה. פוטר עמד בלי לזוז בכלל, עניו קבועות בדלת המעלית בנחישות קרה, וזה קצת הפחיד את הרמיוני. לפתע הוא הטיח את אגרופו בקיר, מקפיץ ומבהיל אותה.

"למה עצרת אותי מלהרביץ לשניים האלה?" הוא דרש ממנה. "זה היה מרגיש הרבה יותר טוב מזה."

"כי אלימות אף פעם לא פטרה שום בעיה," הרמיוני השיבה בשקילות. בטון רך יותר היא הוסיפה, "אני מצטערת על העבודה שלך."

פוטר מלמל משהו לא ברור שהרמיוני חשדה שהיה מורכב בעיקר מקללות.

הם יצאו מבניין המשרדים אל האוויר העירוני הצונן. חוסר שקט שרר ברחוב שלפני רגע האדמה בו רעדה, אך נראה שפוטר לא מבחין בכך; הוא עטה את מעילו והדליק סיגרייה, לא מתעניין בהמולה. הרמיוני השתדלה שלא לבהות בו בעודו עושה את זה. משום מה היא לא דמיינה את הילד- שנשאר- בחיים כמעשן, אבל מצד שני, הוא כבר מזמן לא היה ילד.

"סליחה, שכחתי את שמך," פוטר אמר. הייתה לה תחושה שהוא מבחין במבטים הצדדיים שלה, ושהוא רגיל אליהם, אולי אפילו נהנה מהם.

"אה... זה בגלל שלא אמרתי לך אותו," הרמיוני השיבה, מתאמצת לחזור להיראות מקצועית. היא שלחה את ידה לעברו. "הרמיוני גריינג'ר."

פוטר העביר את הסיגרייה לידו השנייה ולחץ את ידה בקלילות מיומנת.

"אם זה בסדר שאני שואלת – מה קרה שם למעלה?"

"לא שמעת על המשפט של אידנברו, המיליונר שהואשם ברצח של שבעה ילדים?" פוטר ענה באותה מרירות צינית. הרמיוני שמעה על המשפט – כך היא מצאה את פוטר מלכתחילה, כשמצאה אזכור לשמו בכתבה על המשפט שפורסמה בעיתון מוגלגי. "טוב, אז הפסדתי במשפט. הוא הולך לכלא."

"אומרים שהפסדת בכוונה," הרמיוני המשיכה לחקור בסקרנות. "הוא אמר לך שהוא אשם?"

"הוא לא היה צריך," פוטר אמר, מתחיל ללכת. הרמיוני מיהרה להדביק אותו. "אידנברו היה הלקוח שלי בערך מאז שהתחלתי לעבוד אצל ווינטר. אפשר לומר שהיינו די קרובים, היה זמן בו אפילו ראיתי בו מודל לחיקוי... אולי זו הייתה הסיבה שהרגשתי שמשהו לא בסדר כשהוא הואשם. הרגשתי שהוא משקר. אבל את לא צריכה להאמין למילה שלי – מצאתי הוכחות."

"איזה הוכחות?" הרמיוני שאלה. פוטר נראה מופתע ומרוצה מהעניין הרב שלה.

"מצאתי משהו שהיה מוחבא בבית שלו," הוא השיב, מכבה את השארית השרופה של הסגרייה על פח זבל שעמד מחוץ לפאב ונכנס פנימה. "אני לא יכול לחשוף את הפרטים לפני שתצא הודעה לעיתונות. את יודעת שכתבים מחוייבים על פי חוק ליידע את המקור שלהם שהם עיתונאים?"

"אני לא כתבת," הרמיוני אמרה במהירות, מתיישבת מולו בתא בקצה הפאב האפלולי, שהיה כמעט ריק בשעה זו של היום. "באמת. אני רק סקרנית לדעת, כי... טוב, צריך הרבה אומץ בשביל לצאת במהלך כזה, זה הכל. אני בטוחה שהייתה לך הוכחה מאד טובה."

"כן," פוטר השיב בטון סופי, מחייך אליה בחשדנות ומסמן לברמן. הברמן, שללא ספק הכיר את פוטר מביקוריו הדחופים במקום, ניגש לשולחן שלהם עם בקבוק וויסקי ושתי כוסות.

"יום קשה?" הוא שאל את פוטר בשיחתיות, מוזג את הוויסקי.

"אין לך שמץ של מושג," פוטר השיב, לוקח לגימה ארוכה. "תשאיר את הבקבוק."

הברמן ציית בלי להיראות מופתע ועזב אותם לנפשם. הרמיוני אחזה בכוס שלה אבל לא שתתה, צופה בפוטר מסיים את המשקה שלו וממלא את כוסו בשנית.

"שלא תביני אותי לא נכון, אני אוהב שאת מארחת לי חברה," הוא אמר בצורה שגרמה להרמיוני לחשוב שהוא מפלרטט איתה. "אבל אני סקרן לדעת מה אני יכול לעשות בשבילך."

הרמיוני שקלה את מילותיה בכבדות. פרופסור דמבלדור הכין אותה לרגע הזה – במשך כל השנים בהן הרמיוני עבדה ונלחמה לצידו של המנהל הזקן לא היה לו ספק שיום אחד הם ימצאו את פוטר – אבל באותו הרגע היא התחילה לחשוב שאם היא תפתח את ההסבר שלה בלספר לו שהוא קוסם היא לעולם לא תצליח לשכנע אותו שהיא לא משוגעת.

"אני פה בשמו של פרופסור אלבוס דמבלדור," היא אמרה לבסוף. "הוא מנהל בית ספר בשם הוגוורטס."

אם השם אמר משהו לפוטר, הוא הסתיר זאת היטב. "מעולם לא שמעתי עליו. זאת איזו מן מלגה? אם כן, יש לך תזמון מאד נוח. כמו שבטח שמעת, הקריירה שלי במשפטים הסתיימה."

הרמיוני לא נתנה להומור הציני שלו לתעתע בה. היא לא הייתה יכולה לצפות ממנו להתעלם מכל מה שקורה בחיו ולבוא איתה להילחם במלחמת קוסמים עבודה מראש, היא הייתה מוכרחה להיות סבלנית ולהבין שלפני דקות ספורות חלק נכבד מעולמו קרס.

"אתה אומנם הוזמנת ללמוד בהוגוורטס, אבל זה היה לפני ארבע עשרה שנים, כשהיית בן אחת עשרה. ההזמנה נשלחה אל דרך פריווט מספר ארבע בסארי, שם התגוררת – או, היית אמור להתגורר. עד שמישהו מבית הספר הגיע לבדוק למה אין מענה הם גילו שנעלמת."

"עד אז כבר הייתי רחוק משם," פוטר סיפר לה, "ברחתי כשהייתי בן עשר בערך."

"למה ברחת?"

"אני חושב שאת יכולה לדמיין. ילד יתום, גר אצל הדודים שלו – זה מתכון לטרגדיה. בשלב מסוים נמאס לי לקבל מכות ולשבת בארון שמתחת למדרגות. זאת הייתה ההחלטה הכי טובה שאי פעם קיבלתי."

הרמיוני שתקה. היא לא הייתה תמימה, היא תיארה לעצמה שהיעלמותו של הילד שנשאר בחיים הייתה כרוכה בסיפור כואב. אבל הדרך הקלילה בה פוטר דיבר על עברו גרמה לה להרגיש אשמה, כאילו היה לה חלק בילדותו הקשה.

"אז תני לי להבין," פוטר אמר. "אתם מחפשים אותי ארבע- עשרה שנים כדי לתת לי מכתב שעד עכשיו הפך לחסר חשיבות?"

"כמובן שלא," הרמיוני השיבה בעצבנות. "הסיבה שאני פה היא... שאנחנו צריכים את עזרתך."

"אמרת שאת לא מחפשת עורך דין."

"אני לא," הרמיוני השיבה, נואשת למצוא את המילים. "הסיבה שאני פה – הסיבה שאנחנו מחפשים אותך כבר כמעט חמש עשרה שנים – היא שאתה מיוחד."

"באמת?" פוטר צחקק לתוך כוסו. "זאת הפעם הראשונה שאני שומע את זה, אני חייב להגיד."

"אתה יודע איך ההורים שלך מתו?" הרמיוני שאלה, מסרבת לתת לו לחשוב שזו איזו בדיחה.

החיוך של פוטר נעלם, מתחלף בהבעה בלתי קריאה. "איך זה קשור?"

"אתה יודע או לא?"

"דודה שלי תמיד אמרה לי שהם נהרגו בתאונת דרכים," פוטר אמר, "אני ניצלתי. זאת הסיבה לצלקת המעניינת הזאת." הוא הצביע על צלקת הברק שעל מצחו.

"אף פעם לא תהית למה היא לא נעלמת?" הרמיוני שאלה אותו.

"מה הכוונה?"

"צלקות בדרך כלל נעלמות עם הזמן. אבל הצלקת שלך נראית טרייה, כאילו קיבלת אותה אתמול."

פניו של פוטר לא הפגינו שום רגש. באותו הבוקר הממונה עליו אמר שהוא מעולם לא הפסיד במשפט, והרמיוני הייתה בטוחה שהוא חב את ההצלחה שלו בחלקה ליכולת שלו להסתיר את רגשותיו ומחשבותיו. הרמיוני לא אהבה את זה.

"אני לא יודע," פוטר השיב בנועם, מבטו חולף על פני הכוס המלאה שנחה מול הרמיוני. "שוב, איך זה קשור?"

"הסיפור שדודה שלך סיפרה לך נכון רק בחלקו," היא אמרה. "אתה באמת היית עם ההורים שלך בלילה בו הם מתו, אבל זאת לא הייתה תאונת דרכים. הם נרצחו."

פוטר לא הצליח להסתיר שמץ של עניין כנה. "איך את יודעת את זה?"

"כי פרופסור דמבלדור היה האדם שלקח אותך באותו הלילה והפקיד אותך בידי הדודים שלך."

הרמיוני עצרה כדי לתת לפוטר לעכל את החדשות.

"בסדר," הוא אמר בקול שקול, שוב מסתיר את רגשותיו היטב. "מי רצח אותם?"

"הוא קורא לעצמו..." מתוך הרגל, הרמיוני הציצה סביב כדי לוודא שהם לבד. "הלורד וולדמורט."

פוטר פלט נחרת צחוק חזקה שגרמה לברמן להסתכל לעברם.

"זה לא מצחיק!" הרמיוני נזפה בו, מתחילה לכעוס. "הוא מסוכן! הוא – "

היא השתתקה בתבוסה. איך היא הייתה יכולה להתחיל להסביר לפוטר איך זה מרגיש לחיות במלחמה תמידית מפני האיום של כוחות האופל?

"אולי עדיף שאני אראה לך," היא אמרה בהסתייגות, "רק קמצוץ ממה שוולדמורט – או אתה – יכולים לעשות."

היא בדקה שהברמן חזר לענייניו ובתנועה זהירה הניחה את שרביטה על השולחן. היא ידעה שאם מישהו יראה אותם היא תסתבך בצרות עם משרד הקסמים, אבל זה היה סיכון שהיא הייתה מוכנה לקחת כדי לשכנע את פוטר.

"מה זה?" פוטר שאל בחשדנות. הרמיוני אחזה בשרביט והצביעה לעבר המשקה שלה תוך שהיא ממלמלת את מילות הלחש. שום דבר לא השתנה, כלפי חוץ. היא לקחה את הכוס ושתתה לגימה ארוכה ומרווה.

"תטעם," היא אמרה לפוטר, שנראה מופתע ומשועשע מהתעלול שלה. הוא לגם מכוסו וכמעט ירק.

"זה מיץ תפוחים... איך עשית את זה?"

"זה מה שאני מנסה לומר לך," הרמיוני אמרה, כמעט בתחינה. "אתה כמוני. אתה מיוחד. אתה... קוסם."

היא ציפתה שפוטר יצחק או ינסה ללעוג לה, אבל הוא רק הזדקף קצת, השעשוע שלו מתחלף ברצינות תהומית. אם לפי רגע הוא נראה מעט שיכור, כעת הוא נראה פיקח לחלוטין.

"מי שלח אותך?"

"אמרתי לך, פרופסור דמב – "

"אני לא קונה את ההצגה הזו," פוטר קטע אותה, וכעת הוא כמעט הפחיד אותה. "ואל תצפי ממני להאמין שאלבוס דמבלדור זה שם אמיתי. אידנברו שלח אותך? או ווינטר? לגרום לי להיראות כמו משוגע שמאמין בקסמים ולהרוס את הקריירה שלי סופית?"

"לא!" הרמיוני ניסתה להסביר לו. היא לא ציפתה להתנגדות הפתאומית הזאת. היה עוד כל כך הרבה שהוא היה צריך לדעת. "בבקשה, אל תלך – "

היא רצה להדביק אותו בעודו יוצא מהפאב ומדליק עוד סיגרייה, מתנהג כאילו היא כבר לא קיימת.

"אני יודעת שאתה יודע שאתה שונה," היא דיברה אליו, נואשת לחדור את החומות שהוא הציב סביבו. "אף פעם לא קרו סביבך דברים מוזרים, כשהיית מפוחד מאד או כועס? רק היום במשרד – "

"תעזבי אותי בשקט," פוטר קטע אותה בתקפות, מתחיל ללכת מהר, מסרב להקשיב למילותיה. הרמיוני קפצה וחסמה את דרכו. הוא נראה כועס, אבל היא לא נרתעה והוציאה מכיסה את התמונה המכושפת.

"אתה לא רוצה לדעת עוד על ההורים שלך?"

פוטר הסתכל בתמונה לשבריר שנייה ועקף אותה. נואשת, הרמיוני דחפה את התמונה לידו בכוח.

הוא משך את זרועו מאחיזתה ותקע בה מבט של זעם רושף. "תתרחקי ממני. אני רציני."

הרמיוני צפתה בו נעלם במורד הרחוב, מרגישה מעורערת ומותשת. לאחר כמה רגעים, בתחושת כישלון עמוקה, היא חמקה לסמטה סמוכה והתעתקה.

		הפרק הבא