ביתה של ריטה סקיטר. פיקצר.

ריטה סקיטר התרווחה במושבה. היא הייתה באמצע עבודתה, היא התכוונה לנבל עוד משהו על פוטר, משהו גאוני, משהו... שקרי. היא טבלה את קצה עט הנוצה שלה בדיו והחלה לשרבט.
"אם יש סיפור אחד שנגע ללב של כולנו, היה זה סיפרו של הארי ג'יימס פוטר, הילד ששרד באופן מסתורי את קללת האדבה קדברה של אדון האופל. אך האם פוטר הצעיר ניצל זאת לטובתו?"
היא הניחה את העט בתוך קופסא העשויה מזכוכית והביטה במשפטיה הראשונים.
"וואלה," היא אמרה במבטא צרפתי. "זה ענק."
היא המשיכה לכתוב.
"כמו שאתם יודעים, הארי וחבריו מסתבכים יותר מידי בעונשי סילוק, אך אם שמתם לב: פוטר תמיד יוצא נקי או יותר גרוע, הוא יוצא עם פרס." היא הניחה את העט בתוך הקופסא שנית.
דפיקה נשמעה על דלת העץ הלבנה. "היכנס," אמר ריטה והדלת נעה על צירה, נפתחה ונטרקה.
"אליס!" צווחה ריטה סקיטר וחבקה את הילדה שנכנסה לחדר. היא עטתה גלימה ירוקה – לימונית, שתאמה לצבע עינייה, שיערה היה בלונדיני גלי ונמשים כיסו את אפה.
הילדה ששמה אליס חבקה את ריטה בחזרה. "אמא, הוגוורטס זה מקום מדהים!" היא צווחה. "אבל התגעגעתי כל-כך, " הוסיפה.
ריטה התנתקה מהחיבוק ירדה לגובה עינייה של אליס. "אמרתי לך שיהיה שם טוב," אמרה ריטה בחיוך. פעמים אחדות יצא לריטה לחייך חיוך אמיתי, לא כזה של זדוניות, אלא אחד שבאמת אוהב.
"אליס, אז ספרי לי, מה היה בהוגוורטס ולאיזה בית מיינו אותך?" שאלה ריטה.
"גריפינדור," אמרה אליס. "זה הבית הכי טוב שיש!"
"הו," אמרה ריטה בחיוך. "את צודקת."
ריטה הופתעה. למה שאליס תמוין לבית של פראי-אדם?
"פרופסור סנייפ הוא מורה זוועה, דמבלדור נחמד והמקום הזה פשוט ענק ומדהים." אמרה אליס.
ריטה זכרה את סנייפ מביקוריה האחדים בהוגוורטס. הוא כיבד אותה תמיד בעוגות קדרה ושוקו, ריטה חשבה שהוא באמת נחמד. היא זכרה גם את הראיון שלה כנגד הארי, "תלמיד חסר שקט, דומה לאביו ללא ספק. גם האי-קיו שלו לא כזה גבוה." הייתה תשובתו של סנייפ.
רגעי נוסטלגיה מהכתבות שלה על הוגוורטס עלו בראשה. היא אהבה ללכלך על הטירה הזאת, עד הרגע הזה, הרגע שבו לא רצתה להרוס את האשליות המאושרות של אליס.
"הו, אני זוכרת את סוורוס. מסרי לו ד"ש חם ממני." אמרה ריטה וגלגלה עיניים, מחפשת את עוגיות השוקולד צ'יפס שבלו הכין לה. הן עמדו ליד החלון הפתוח.
"אליס, את רעבה?" שאלה ריטה.
"קצת..." אמרה אליס והעבירה יד על בטנה.
"חמודה," אמרה ריטה וצחקקה. "יש קצת על יד החלון.

***
"לסיכום: הארי פוטר הוא ילד שמקבל הכל בזול, למרות שזה לא מגיע לו." בזאת נגמרה הכתבה הנוראית של ריטה, שאותה קראה אליס רק עכשיו; הכתבה לא הייתה היחידה שהסתיימה, גם הקשר בין אליס לריטה נגמר. אליס הייתה טובה, ריטה הייתה רעה. ריטה תמכה באדון האופל, אילו אליס תמכה בהארי. כבר הרבה זמן שריטה הוציאה כתבות שלא לעניין.

"אליס." אמרה ג'יני, "איזה שם יפה."
"כן," אמרה אליס, "שנבחר על-ידי הורים רעים."
"מי הורייך?" שאלה ג'יני.
"אדון וגברת סקיטר." אמרה אליס בבושה. היא לא אהבה את אמה, היא הייתה שונה ממנה.
"הא," אמרה ג'יני. "אתן לא דומות," היא הוסיפה וסרקה את אליס.

ריטה שמטה את המכתב האחרון שקבלה מאליס, מכתב בו היא כתבה רק שלושה משפטים:

לריטה לא היו מילים.
היא רצתה להשתמש בדרך הרגילה כדי להרגיש טוב – לנקום. אבל אז נזכרה, אליס סקיטר היא ביתה היחידה, שיצאה דומה לאביה, אביה הנורא.
היא הרגישה שהיא לא רוצה לחיות יותר. אליס הייתה הבן-אדם היחיד שבאמת אהב אותה.
אבל עכשיו... אליס שונאת אותה... כמו כולם.
ריטה התקרבה אל החלון משרדה, היא טיפסה עליו, הרוח שאגה באוזניה, היא ידעה שאני דרך לאחור.
היא קפצה.