סתם נערה

מבוטא:
ג'יני פקחה את עיניה לאט, היא התעוררה לבוקר סגרירי מעט אך נעים. היא הביטה בנוף הנשקף מחלון חדרה, לקחו לה כמה דקות להיזכר למה כל כך לא רצתה שהיום הזה יגיע. אה, נכון. היום כל אחיה חוזרים ללימודים. כל אחיה. עד השנה, בכל ראשון בספטמבר היו אחיה עוזבים את הבית למשך שנה, כל שנה עוד אחים הצטרפו.
אך תמיד היה לה את רון. הם אמנם הרבו לריב ולהקניט זה את זה, אך זה לא משנה כל עוד הוא פה, היא לא לבד.
השנה גם הוא נוסע. זה כל כך לא הוגן! שנה שלמה להישאר לבד, רק עם הוריה...
כעבור כמה שעות מצאה את עצמה ג'יני בתחנת קינגס קורס, רציף תשע ושלושה רבעים, עומדת ליד אמה ומתבוננת בעשן הרכבת. היא היתה שם כבר כל כך הרבה פעמים אך מעולם לא התפללה כל כך שתעבור שנה וגם היא תהיה בין הנוסעים. בעודה מתבוננת סביב על האנשים הופיעו אחיה, פרד וג'ורג', משולהבים ומלאי אנרגיות כתמיד, הם התחילו לדבר ביחד. "יודעת מי זה אמא?" אמר פרד, מצביע על הנער שחור השיער שפנה אליהם מקודם בבקשת עזרה להיכנס לתחנה. מתברר שזה היה הארי פוטר. הארי פוטר בכבודו ובעצמו דיבר איתם!
"וואו" חשבה לעצמה ג'יני,"מגניב" היא כבר ציפתה לרגע שאחיה הגדול צ'רלי יחזור הביתה לחופשה, והיא תוכל לספר לו. צ'רלי היה האח האהוב על ג'יני, למרות שגם אהבה מאוד את ביל. חבל רק שהיא ראתה אותם כל כך מעט. היא התבוננה בנער בעניין. הארי, זאת אומרת, הוא היה נראה חמוד כזה עם שערו הפרוע ומשקיפיו, אבל רזה באופן קצת מלחיץ.
הגיע הזמן להיפרד. הם נופפו לאחיה שהביטו בהם מחלונות הרכבת המתרחקת לאט ונופפו בלהט.
ג'יני הביטה ברון המתרחק כשלפתע קלטו עיניה את הארי שישב לידו. עינהם נפגשו לרגע וג'יני הביטה מהופנטת בעיניים הירוקות היפות ששיקפו כל כך הרבה דברים, היא ראתה שם חששות ותקוות, שמחה מהולה בהרבה פחד. היא נשמה עמוק והתיקה את עיניה מעיניו בקושי רב. בפיו נרשם רמז של חיוך. היא הביטה בו עוד דקה מוקסמת ואז הרכבת נעלמה.
כשג'יני שכבה לישון באותו ערב, תמונת עיניו של הארי פוטר עדיין נמצאת בראשה, היא חשבה שהשנה תעבור הרבה יותר מידי לאט.

		הפרק הבא