סתם נערה

היי כולם. מצטערת על העיכוב.. הערות/ הארות- אשמח לשמוע...

ג'יני חיפשה קרון פנוי, בעודה מרגישה תפיחה על הגב. היא הסתובבה בדיוק בזמן כדי לגלות את קלאריס עומדת מאחוריה, ומחייכת.
"היי" היא אמרה לה בחיוך מאושר ופנתה לחבק אותה.
"מה נשמע? חודשיים שלמים לא ראיתי אותך! תאמיני או לא- התגעגעתי.. חכי לפני שאנחנו מתחילות לדבר בואי שבי איתנו, אביגיל וננסי מחכות לך"
ג'יני הצטרפה אליה מאושרת. היה לה כל כך כיף בחופש- אבל זה לא מנע את הגעגועים מחברותיה. לפתע חיוכה דעך במקצת.
"גם סברינה שם?" שאלה את קלאריס.
"כן, אבל את לא צריכה להישמע מודאגת כל כך, את יודעת שהיא לא אוהבת אותנו יותר ממך.."
ג'יני לא הייתה כל כך בטוחה אבל לא אמרה דבר. היא נזכרה בסוף השנה שעברה, כשהשלימה עם חברותיה אחרי שסיפרה להן מה בדיוק קרה לה, מה גרם לה להתרחק מהן כל כך, ולהתנהג כה מוזר. סברינה די התאכזבה לגלות שהיא שוב חברה שלהן.
"היי מה את חולמת? בואי הן פה" קלאריס פתחה את הדלת וחברותיה נגלו לפניה. חיבוקים, נשיקות, ואחר כך היא התיישבה לדבר איתן.
"איזה כיף זה שנה שנייה אה?" שאלה ננסי בחיוך. "אנחנו כבר לא הקטנות והמפוחדות האלה, אנחנו מכירות כבר את הטירה ואת השיעורים.. באמת יהיה כיף השנה"
"בתנאי שאנשים מסוימים לא ישחררו לנו כל מיני מפלצות" אמרה סברינה באכזריות. גל קור חלף בג'יני.
"כשאת מקנאת את ממש נהיית בן אדם רשע, הא? עזבי ג'יני אל תתיחסי." אביגיל מתנהגת לכולם בטוב לב בדרך כלל, אבל היא יידעה שאנשים יציקו לג'יני השנה והחליטה להגן עלייה בכל מחיר. ג'יני חייכה אליה, מודה לה בלבה.
"נו אז איך היה בחופש?" שאלה ג'יני. לפתע נזכרה במשהו "היי ננסי מזל טוב!! איך זה פתאום לא להיות בת יחידה?"
אמא של ננסי ילדה בן בחופש, עד אז הייתה ננסי ילדה יחידה.
"זה ממש מוזר. בעיקר שהוא דורש את כל תשומת הלב של ההורים שלי, אבל זה גם ממש כיף הוא כזה חמוד! זה מצחיק להסתכל עליו, כל איבר אצלו כל כך קטן- היידים שלו פשוט חמודות"
הם שקעו בשיחה עירנית, צוחקות ונהנות עד שהגיע העת להחליף בגדים, ובית ספר הווגרסט במלוא הדרו נגלה לעינהם.
* * *
השבוע הראשון ללימודים. ג'יני כל הזמן השוותה את השבוע הזה לשבוע הראשון של שנה שעברה, ולא יכלה אלא לשמוח. איזה הבדל זה כשיש חברות .
אחר הצהריים אחד ישבה ג'יני ליד קלאריס ואביגיל בחדר המועדון, כשקרוקשנס בא והתחכך ברגליה. ג'יני הרימה אותו, וליטפה אותו כשהוא מונח בחיכה ותוך כדי כך הרימה את ראשה והביטה בהרמיוני שחייכה אליה, ולידה וברון והארי שישבו לידה. לבה קיפצץ אבל היא כבר לא התייחסה אליו, כל כך הרבה פעמים ראתה את הארי ולבה תמיד הגיב באותה הדרך. הארי כמו הרגיש שמישהו מביט בו והרים את ראשו, היא לא הספקה להפנות את מבטה – והוא חייך אליה את אחד מהחיוכים האהובים על ג'יני. היא מיהרה להסב את ראשה. היא כבר למדה ש"מנת הארי" מוגברת רק גורמת לה אחר כך כאב עצום, והיא מבלה חצי לילה בלבכות לכרית.
"רוצה טאקי מתפוצץ?" שאלה אותה אביגיל. ג'יני הביטה באומללות בקלפים והנידה בראשה. היא קמה, הניחה את קרוקשנס (שחזר להרמיוני) ועלתה לחדר.
היא שמחה לגלות שהוא ריק. כנראה ננסי וסברינה בחוץ איפשהוא. היא נשכבה פרקדן על המיטה ונתנה למעותיה לזרום בחופשיות. זה כל כך לא הוגן. איזה מין בת מוצאת את עצמה בגיל שתים עשרה מאוהבת עד מעל הראש? מה גם שזה כבר שנתיים? ועוד במי? בנער הכי מפורסם שיש, שבמקרה שנה מעליה, ומחשיב אותה רק לאחותו הקטנה של חברו הטוב. רק לה זה קורה.
בעצם זה בכלל לא מתאים לה להתאהב ככה בגיל כזה, כמו כל הבנות האלה. היא תמיד הייתה "בת עם נגיעות של בן" כמו שהגדיר אותה ביל. היא אהבה כל כך ספורט וקווידיץ' היא אף פעם לא אהבה בובות ושמלות, היא לא חשבה שתתאפר אי פעם- אולי שתהיה ממש גדולה. יש לה מזל שהייתה ילדה יפה, ולכן גם בלי להתלבש יפה הייתה נראית טוב תמיד.
אין מה להגיד- ביתה המלא בבנים השפיע עליה. היא גם לא הייתה נערה רגשנית, בכלל לא. היא אהבה לצחוק ולכייף, ולא סיפורים יפים על אהבות וכל מיני דברים כאלה. אז למה? למה היא הייתה חייבת לפגוש את העיינים האלה, אז בתחנה? הבטן שלה מתהפכת כשהיא חושבת על המבט שהיה בהם אז. מאז היא לא ראתה את רגשותיו של הארי חשופים ופגיעים כל כך. אולי בגלל שהשתדלה לא להסתכל.
"תפסיקי" אמרה לעצמה. "את חייבת להיגמל ממנו. זה לא יעזור. את יודעת שלא. את סתם ילדה קטנה וטיפשה, -חמודה כזאת – ככה את בעיני כולם, אבל לא יותר מזה, הסיכוי שהארי יאהב אותך אי פעם –אהבה אמיתית ולא כמו של סתם חברים טובים- הוא פחות מאפס. ואת פשוט מבזבזת את הזמן שלך"
לא שזה עזר כמובן. היא הייתה נואמת לעצמה נאומים כאלה, או דומים להם, בתדירות גבוהה, אבל ללב שלה זה לא ממש הזיז.
ג'יני החליטה שלשכב ככה זה עוד יותר מטומטם, היא קמה וירדה למטה למדשאות. כשפנתה למגרש הקווידיץ' גילתה שם את אוליבר ווד, קפטן קבוצת גריפנדור, מכין את השטח לאימון.
"היי ווד מתי אתם מתחילים?" שאלה אותו ג'יני. ווד קפץ בבהלה והסתובב אליה.
"וואו פעם הבאה תגידי שאת באה.. עוד חצי שעה. למה?" ג'יני הביטה בחישוקים בערגה. המשחק האהוב אליה, אין ספק שזה יעזור לה להירגע. "שמע, יש מצב שאתה נותן לי קצת לשחק ביינתים?" שאלה אותו בתחינה. ווד גיחך.
"וויזלי, אל תשגעי אותי עכשיו, את יודעת שאני לא יכול." לפתע הרגישה ג'יני שהיא חייבת לשחק, ולא אכפת לה מה ווד יכול או לא. "נו אוליבר בבקשה! כמה דקות אף אחד לא יידע" כנראה שווד קלט כמה זה חשוב לה, כי הוא נעתר לבקשתה.
"בסדר, אבל עשר דקות וזהו! ואל תספרי לאף אחד כי אז כולם יתחילו לשגע אותי שהם גם רוצים."
ג'יני הודתה לו בשמחה, לקחה ממנו את המטאטא שלו, וכל הכדורים, שחררה את הסניץ'- והמריאה.
כעבור עשר דקות נחתה ג'יני למטה, עם הישג של שבע תפיסות סניץ', ולחיים סמוקות. "תודה ווד עשית לי את היום" היא חייכה אליו באושר. "בקשה זה רק בגלל שאת וויזלי- אי אפשר לסרב לך יא ג'ינג'ית זה מסוכן"
ג'יני לא הרגה אותו רק בגלל שזכרה מה הרשה לה לפני רגע. היה לה משהו שנון לענות לו, אבל אז ראתה את דמותם של פרד וג'ורג' מתקרבות ומיהרה להסתלק לפני שיראו אותה.
היא חזרה לטירה, מצב רוחה כבר מרומם יותר, ופנתה לאולם הגדול לארוחת ערב מתפללת שהארי כבר הלך לאימון.
"היי ילדה איפה היית?" קולה של קלאריס נישא מבעד לכמה ילדים משנה רביעית שישבו ליד השולחן. ג'יני פנתה מיהרה להתיישב ליד חברותיה. "סתם יצאתי לטיול קצר" היא אמרה סתומות.
אביגיל הביטה בה בשאלה "שוב פעם ההתקפי עצבים האלה? ג'יני לא מתאים לך, מה קרה את מאוהבת?" אמרה בצחוק. ג'יני הסמיקה. "סתם התגעגעתי הביתה, מה הקשר מאוהבת? חוץ מזה לפעמים אני סתם רוצה לחשוב וזה בכלל לא קשור להתקפי עיצבון!" סיימה בנימה רגוזה. אביגיל הביטה בה בפליאה אך לא אמרה כלום.
קלאריס הרכינה את ראשה, כדי לספר להן משהו שרק הן ישמעו. "קולין הזה פשוט ילד מוזר" לחשה להן כדי שקולין היושב מרחק שתי כיסאות מהן לא ישמע. "הוא כל היום מנסה לדבר איתי ולספר לי כל מיני דברים על המצלמה המשעממת הזאת. כאילו זה מענין אותי בכלל, כל הצהריים אני מנסה לברוח ממנו אבל הוא כזה עלוקה"
ג'יני הביטה בקולין, ונזכרה במשהו שאמר לה רון בתחילת החופש. "את יודעת, אולי כדי שתתחברי לקולין את והוא יכולים לעשות חידון 'הארי פוטר' כזה ולגלות מי יודע עליו יותר פרטים." רק למחשבה שרון יודע שהיא אוהבת את הארי, הסמיקה ג'יני.
אביגיל הסתכלה עליה בעיינים פעורות. "מה את מסמיקה? אל תגידי לי שאת אוהבת את קולין"
ג'יני התחילה לצחוק רק למחשבה. "נראה לך? נזכרתי במשהו שרון פעם אמר לי"
"מזל" אמרו קלאריס ואביגיל ביחד. הם צחקקו ואז אמרה קלאריס "כי אם היית אוהבת את הדביל הזה אני חושבת שהיינו מחרימות אותך סופית".
"היית מתה!" אמרה ג'יני "את לא יכולה שנייה בלעדי" קלאריס גיחכה בזלזול.
"באמת!? רוצה לנסות את העניין?" אביגיל הפסיקה אותם מיד.
"יאללה בואו נלך לבקר את ננסי במרפאה" היא אמרה וקמה. "מה?" קפצה ג'יני, "ממתי ננסי במרפאה? מה קרה לה?"
"סתם היא נפלה, אל תדאגי לא משהו נורא, עד הבוקר זה יעבור לה"
"איזה מוכשרת" נאנחה ג'יני ופנתה ללכת עם חברותיה למרפאה. לעת עתה היא הכניסה את הארי עמוק לליבה והבטיחה לעצמה שלא תחשוב עליו לפחות עד סוף השבוע.

הפרק הקודם		הפרק הבא