החיים שאחרי המוות

אווירת האבל לא פסחה על שום מקום בעולם הקוסמים: מהיערות הירוקים ועד לפסגות ההרים הגבוהים.
נדמה היה שגם שם, במקומות אלו, הרגישו את האבל הקשה שהכה אתמול בעם הקוסמים - מילדים ועד מבוגרים, ממוגלגים שעתידים להירצח במוקדם או במאוחר ועד לטהורי הדם, הוותיקים שביניהם.
הארי פוטר. כך קראו לאותו הנער שחור השיער, בעל העיניים הירוקות. היו כאלה שהזהירו, היו אחדים שאמרו שגורלו יהיה זהה לגורל הוריו, אבל איש לא העלה בדעתו שדבר כזה באמת יכול להתרחש.
על מצבתו הלבנה כשלג התנוסס משפט אחד, שהיה יכול להסביר הכל. משפט כל כך קצר, שהפך באותו היום למוטו של רבים אחרים, סמל למאבק הגדול והחשוב מכולם - המאבק ברוצח הנער, רוצח הוריו, ורוצח סנדקו.
על מצבת השיש הלבנה נחרט בעצב המשפט 'הילד שנשאר בחיים'.
שתי המצבות הלבנות, האחת גדולה יותר והאחת קטנה יותר, עמדו דוממות בקרבת האגם הגדול, בשטח בית הספר הוגוורטס.

***

"לא!" היא צרחה ברגע שגופו של הנער פגע ברצפת השיש הקשה של הוגוורטס.
זה לא יכול לקרות. זה לא יכול לקרות לה. זה לא יכול לקרות לעולם הקוסמים שכל כך צריך אותו - ולמה עכשיו?!
הרמיוני שחזרה את אותו הרגע שוב ושוב. את הסילון האור הירוק שפגע בגופו של הנער, את שאגת הניצחון של הרוצח הנתעב, ואת גופו הרך של הנער שנפל על רצפת השיש הקרה.
כעת, כל שנותר לה הוא לבכות. לבכות אל הכרית, כי איש כבר לא יקשיב לה. היא יבבה ויבבה, התמונות הנוראיות מאתמול לא הפסיקו לרצד בראשה.
"הרמיוני," נכנס לפתע דראקו לחדר.
"אמרתי לך לעזוב אותי לבד." היא רק המשיכה לבכות אל הכרית, שהייתה כבר ספוגת דמעות.
"אבל הרמיו-"
"תעזוב אותי לבד!" היא קטעה אותו.
הנער צהוב השיער יצא מהחדר, הבעה של חוסר סיפוק על פניו.
בעוד מספר שעות היא תצטרך להיפרד מהארי בפעם האחרונה. היא לעולם לא תראה את צלקת הברק שלו, היא לעולם תראה שוב את זוג עיניו הירוקות, שמסתתרות מאחורי עדשות המשקפיים המבריקות של עיניו. היא לעולם לא תשמע שוב את קולו, או תעזור לו כשיחדור למוחו של וולדמורט.
היא רצתה לספר לו, היא רצתה לספר לו עליה ועל דראקו, אך היא חששה שלא תוכל לעמוד בפני תגובתו. היא חששה שלא תצליח לספר לו, כי חברתו הנאמנה יוצאת כבר חודשים עם יריבו, אוכל מוות לשעבר - דראקו מאלפוי. אולם, עכשיו זה כבר מאוחר יותר. אותו נער שחור שיער, בעל העיניים הירוקות וצלקת הברק, אותו הילד שנשאר בחיים, איננו עוד.
שעון הזכוכית בעל המחוגים האדומים שניצב בחדר הורה על השעה שתיים בצהריים.
כנגד רצונה, הרמיוני התנתקה מהכרית הרטובה ויצאה לכיוון המסדרון. דראקו ישב באותה העת בסלון, ממתין לרגע בו היא תצא סוף-סוף מחדרה.
"הם כבר כאן?" היא שאלה אותו. ניכר היה בפניה, שהשקיעה מאמצים כדי להפסיק לבכות.
"יש בחוץ שני הילאים כמו שמקגונגל הבטיחה, אבל המשלחת להוגוורטס עדיין לא הגיעה." הוא השיב לאחר שתיקה קצרה.
"איך את מרגישה?" הוא הוסיף. היא הסתכלה עליו, ושתקה.
לאחר דקה ארוכה שעמדה בציפייה, היא התיישבה על הכורסא הקרובה אליה.
"ברור לך שאתה לא מתקרב אלי ליד כולם, אף אחד לא אמור לדעת עלינו עדיין." היא אמרה לו, והוא הפנה את מבטו אליה.
הוא לא ענה, הרמיוני לקחה את זה בתור תשובה חיובית.
"אני תוהה מ-" היא התחילה שנית.
"מה הארי היה אומר על זה?" הוא שאל עוד לפני שהפסיקה לסיים את המשפט.
"כן," הודתה.
דראקו התייאש, הוא וכל אדם שפוי ידע בדיוק מה הייתה יכולה להיות דעתו של הארי בעניין.
"ומה ההורים שלי היו אומרים אילו ידעו? או גרוע יותר, דודתי, בל-"
"אל תקרא לה בלה!" צווחה הרמיוני, מרוגזת מעצם המחשבה שדראקו ממשיך לקרוא לדודתו בכינוי חיבה.
לאחר כמה רגעים שנראו כנצח, נשמעה דפיקה חרישית על הדלת. ניכר היה, שגם האיש שדופק בדלת מתייסר מעצם מהאבדה הנוראה.
דראקו והרמיוני, כמו כאחד, התקדמו לעבר הדלת.
"תישארי חזקה..." לחש לה דראקו, ונעלם.
הרמיוני פתחה את הדלת, וזוג זרועות גדולות במיוחד משכו אותה אל גוף גדול לא פחות. דמעה גדולה זלגה מעינו של רובאוס האגריד והגיעה אל קרקפתה של הרמיוני.
"האגריד," היא התייפחה בעצב.
השניים בכו זה על כתפו של זה מספר רגעים, ואז יצאו לדרך. על הכביש בסמוך לביתה של הרמיוני ניצב טנדר לבן ומוגלגי. קשה היה לשניהם להידחס לתוכו יחד, אבל לבסוף הם הצליחו, ויצאו לעבר הווגורטס.
הנסיעה הייתה ארוכה, אך עברה בדממה, מלבד פרץ בכי חלוש מצד הרמיוני.
"האגריד..." התחילה הרמיוני לומר, כבמחצית הדרך.
האגריד הפנה את ראשו החצי-ענק לעבר הרמיוני.
"זה בקשר אלי, אלי ואל דראקו," היא התחילה.
"מה איתו?" ירק האגריד. מאז אותו המקרה שבו ניסה דראקו לרצוח את דמבלדור, האגריד לא מוכן לשמוע עליו.
"לא משנה." התחרטה לבסוף הרמיוני.
אלמלא הרכב המוגלגי לא היה עוצר, האגריד לבטח היה מתעקש שהרמיוני תסביר לו מה בדיוק קרה בינה לבין דראקו.
"מה קרה?!" שאלה הרמיוני בפאניקה גלויה.
"בטח הדלק..." מלמל האגריד, שמשום מה נראה רגוע, יחסית למצב המסוכן שבו השניים היו נתונים.
פתאום, תווי פניו של האגריד התחילו לשנות את צורתם בקצב מסחרר. שיניו התחדדו, ושערו הפך לדליל יותר ויותר. תוך מספר רגעים, דקה לכל היותר, נראה פנריר גרייבק במקומו של האגריד.

		הפרק הבא