הראשון מאז ומעולם

בס"ד

קמתי מעט מטושטש. אין לי מושג איזה קסם הוא הפעיל עלי. אבל אם זה קסם שינה, לא עבד לו. ישנתי ממש רע. ואם זה קסם שמוחק זיכרון, וואלה, גם זה לא עבד לא. זכרתי כל פרט ופרט. ואם הוא סתם כיבה את האור, זה בהחלט עבד לו, כי אני בדרך כלל נרדם יותר מהר עם אור.
חיכיתי כל יום בציפיה ל1 בספטמבר. כשהיום הזה סוף סוף הגיע, לבשתי את תלבושת בית הספר למחוננים עשירים שההורים שלי שלחו אותי לשם, שמתי ילקוט על הגב והתקרבתי לכיוון הדלת. ההורים שלי לא הבינו למה אני מתעקש ליסוע באוטובוס, אבל אחרי הפצרות רבות אפילו ההורים הסלבים שלי נתנו לי ליסוע בתחבורה ציבורית ולא במסוק פרטי. כמובן שאיך שיצאתי מהבית שיניתי כיוון. עליתי על אוטובוס לתחנת קינג קרוס, בתקווה שאמצא שם את רציף 9 ושלוש רבעים.
אחרי דרך יחסית ארוכה ירדתי בקינג קרוס. חיפשתי את הרציף אך לשווא.
עכשיו, כמו בכל סיפור אתם בטוחים שיגיע מישהו ויעלם אל הרציף המבוקש, אני יבין איך עושים את זה והכל יהיה תותים.
אז זהו, שלא.
חיכיתי שם בחוסר מעש וביאוש מוחלט. כל כך רציתי לדעת שאין קוסמים רק באגדות, שאין וויזארדים רק בקלאש רויאל, שאולי כל האפקטים בסרטים הם בכלל לא אפקטים והכל בעצם נעשה בדרך לא טבעית, קסם. (כי בינינו, אין דרך מוסברת איך מחשב מצליח לעשות כאלה דברים...)
אוקיי, אז אולי המכתב הזה היה בכל אופן מתיחה של אחד באפריל למרות שקיבלתי את המכתב בכלל באוגוסט... אבל למה משהו קטן בבטן עדיין אמר לי שיש עוד עולם מעבר למה שאני מכיר.
נשענתי ביאוש על הקיר המפריד בין הרציף התשיעי לרציף העשירי.
אתם אולי לא תאמינו, אבל במקום שהקיר יחזיק אותי ולא ייתן לי ליפול, הקיר הזה פשוט העביר אותי ל-וואו אחד גדול.
הגעתי לרציף אחר לגמרי, עמוס ממש. ילדים והורים התרוצצו ממקום למקום עם עגלות, מזוודות וכלובים. כן, כלובים. לרוב היו ינשופים אבל ראיתי גם כמה חתולים ואפילו צפרדע (את הקטע הזה לא הבנתי... מי לעזאזל מחזיק צפרדע?!)
אבל הקטע הכי מרשים היתה רכבת ענקית מוקפת עשן שילדים עלו אליה, מנופפים להוריהם בפרידה.
כל הילדים האלה היו קוסמים. מרשים. ממש קינאתי בהם.
בהחלט, שמעתם נכון! הילד המפונק שיש לו הכל. ושאני אומר הכל אני מתכוון הכל. מקנא.
פתגם סיני עתיק (אני לא סגור על זה שהוא סיני, אבל בישביל הרשמיות...) אומר:
'לא כל הנוצץ זהב.' החיים שלי בהחלט נוצצים, אבל הם לא זהב.
כשראיתי את כל הילדים המאושרים, ממכתב צהבהב ששינה את חייהם. פשוט קינאתי. אבל מה, לא ידעתי שהמכתב הצהבהב שהגיע גם אלי (בטעות) עומד לשנות גם את חיי שלי. (אויי, סורי. ספויילר! תשכחו את המשפט הקודם).
אולי בכל זאת המכתב לא טעות כמו שהמייקל ההוא טען. אולי בכל זאת אני קוסם.
"לא אין סיכוי. תפסיק לחשוב על זה. אתה סתם מדכא את עצמי" נזפתי בי. אך לבסוף החלטה התגבשה במוחי. ולפני שהספקתי להתחרט, רצתי לתוך אחד הקרונות ונבלעתי בהמון התלמידים.
נכנסתי לתא פנוי. חיכיתי שם זמן מה, ואז הרכבת החלה ליסוע. זהו זה. אין דרך חזרה.
בעודי מתלבט איך להעניש את עצמי על שעליתי על הרכבת, נכנס ילד נמוך יחסית לגילו, עיניים ירוקות המשדרות עדינות, עורו היה שזוף, והוא חייך אלי חיוך מבויש "אה, אין עוד מקום פנוי. אני יכול להצתרף?" הוא שאל.
"כן. בהחלט" עניתי לו והוא התיישב מולי.
אחרי שתיקה מביכה הוא הציג את עצמו "הי. אני ויל דרלינג" הוא הושיט את ידו ללחיצה. לחצתי את ידו מהוסס מעט. כל פיסות הפאזל התחברו עכשיו. אם זה לא היה כל כך קודר יכול להיות שהייתי מתגאה בחוכמתי העצומה לאין שיעור.
"אני יכול רגע לחשוב בקול? זה עוזר לי לעכל מידע" שאלתי את הנער הנמוך.
"לך על זה" הוא אישר.
"אז ככה. יש עולם של אנשים רגילים. שחיים את החיים שלהם באושר ושמחה. ילדים ברי מזל מקבלים מכתב צהבהב שמשנה את חייהם, והופך בישבילם את המדע הבידיוני לאמיתי. הם מגיעים לרציף הזוי ועולים על רכבת עצומה. והם נוסעים להם ברכבת לכיוון בית ספר שמלמד אותם קסמים."
ויל מחא כפיים. "מעולה, אבל סיפור מוכר... חשבתי שתחדש לי משהו"
"או, הנה הפואנטה. אני ילד רגיל. לא קוסם. ומגיע לי יום אחד מכתב הזמנה לבית הספר הקסום בטעות. בהיותי ילד מחונן ופיקח אני מבין שיש עולם מעבר למה שאני מכיר. ישנו עולם של קוסמים. אני מתגנב לרכבת המרשימה בחשאי. ואז פוגש את הילד שבגללו קוסמים הולכים לככב אצלי בחלומות. כי אני מבין שהמכתב היה אמור להגיע לויל דרלינג אבל הגיע גם לטום דרלינג, מה שאומר שבטעות נשלחו מכתבים לנער רגיל ולקוסם.
"אתה רוצה ליהיות סופר בעתיד? כי יש לך את זה ברעיונות!" הוא התרשם "אחד הסיפורים המקוריים ששמעתי"
"וואו, וואו. כמה שאני בצרות!" כאב ראש תקף אותי בנוסף לכל הדאגות, או אולי בגלל כל הדאגות. אני נוסע אל בית ספר שאין לי מושג מה אעשה שם. בית ספר שאני לא אמרו ליהיות שם בכלל. ההורים שלי ידאגו לי שלא חזרתי מהבית ספר. הכתבים יגלו שבנם של הזוג המפורסמם נעדר, ופרצופי הולך ליהיות מרוח בכל העיתונים תחת הכותרת 'נעדר'. וואו, נהדר.
"זה אמיתי? כי אתה נראה ממש לחוץ"
"כן ויל, זה אמיתי!"
"אולי לא. אני יצבוט אותך ואם תתעורר בחדר שלך מכורבל בשמיכה אל תשכח אותי!" הוא אמר מקרב את ידו לפרצופי. "הייה שלום, מר דרלינג" הוא נופף ביד אחת ובידו השניה הוא צבט אותי על הלחי המסכנה שלי.
עצמתי את עיני חזק בתקווה לפתוח אותם עוד שניה בחדרי.

הפרק הקודם		הפרק הבא