הכפיל המרושע של הארי פוטר

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג, ולנהג הרכבת שבו היא נסעה כשעלתה על הרעיון המוצלח הזה.

להארי היה כפיל מרושע.

כן – אולי לא ידעתם את זה עד עכשיו, אבל כעת אספר לכם את הסיפור המלא.
הארי פוטר היה בסך הכל ילד בן אחת עשרה, שלמדה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
הקוסם החביב דמבלדור, היה המנהל של בית הספר המסתורי הזה.
יום אחד, הארי בסך הכל למד שיעור לחשים עתיקים.
הפרופסור פליטיק, שהיה המורה, לימד אותם כישוף מאוד קל ובסיסי שהוא לא ידע מה הוא עושה.
אבל הרמיוני גריינג'ר ידעה מה הכישוף עושה.
הוא יוצר יקום אחר שבו הדמות החשובה והראשית הופכת לרעה.
המראה של של הדמות כרעה וטובה זהה, אבל אופי משתנה.
הרמיוני ניסתה להזהיר את הארי שלא ינסה את הכישוף הזה, אבל הוא, עם האופי הגריפינדורי שלו, החליט לנסות את הכישוף בכל מקרה.
הארי פוטר הצעיר ביצע את הלחש.
הוא קרא בקול, על פי הוראות המורה: "יוצרוס יקומוס מקבילוס!", וניפנף בשרביטו בפראות.
זה השלב שבו אני נוצרתי.
כן, שמעתם אותי.
אני הכפיל המרושע של הארי.
רוצים שאספר לכם קצת על עצמי.

אני ילד בן אחת עשרה, חיוור, עם שיער שחור מסודר ועיניים ירוקות מאיימות.
אני לא משתמש במשקפיים, כי מאז שביצעתי קסם אפל מאוד שמונע ממני את הצורך במשקפיים, אני לא צריך כבר.
קסמים אפלים, אתם בטח תוהים לעצמכם.
מה להארי ולקסמים אפלים?
אז זהו, שאני לא הארי – לפחות לא בדיוק.
אולי יש לי אותו צבע עיניים ומבנה גוף – אבל אנחנו אנשים שונים לגמרי.
מאז שנולדתי, שמתי לב שאני אדם מיוחד.
הצד הקסום שבי משך אותי במהרה אל העולם הנסתר של הכישוף, וכבר בגיל שמונה הייתי משוכנע שהסיפורים שהדודים המאמצים שלי מספרים לי על הורי, על זה שהם נהרגו בתאונת דרכים – ידעתי שזה שקר.
בגיל אחת עשרה הגיע לביתנו המכתב ששינה את חיי.
בגלל שהייתי חכם, הצלחתי להסתיר מהדודים את המכתב.
התקבלתי להוגוורטס, וקניתי בסמטת דיאגון את כל החפצים שאני צריך.
קניתי לי חתול שחור בתור חיית המחמד שתלווה אותה בשנת הלימודים.
כשהגעתי להוגוורטס, המצנפת לא היססה, ושיבצה אותי לסלית'רין.
במהלך שנות הלימודים שלי, התחברתי לדברים אפלים.
גנבתי ספרים ממדור הספרים המוגבלים, והייתי יושב וקורא אותם מתחת לשמיכה בלילה.
הצלחתי לגרום לשיער שלי להיות חלק בעזרת קסם, כי אהבתי לעשות רושם ראשוני על אנשים, והשיער הפרוע לא תרם כל- כך.
עכשיו אתם בטח תוהים – רגע, אז איך אתה בכלל יודע שאתה כפיל מרושע, ולא ההארי המקורי.
אני כבר אסביר.
בשנה הרביעית שלי, לאחר הרבה זמן של מחקר, גיליתי קסם ממש אפל, שהיה חבוי מתחת לערימה של ספרים במשרד של פרופסור דמבלדור בכבודו ובעצמו.
כאשר הוא זימן אותי למשרד, ראיתי את זה בזווית העין, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי.
גנבתי את הספר.
הייתה לו כריכה בצבע סגול כהה ומאיים, והוא נראה בלוי והרוס.
מצאתי עמוד שבו כתוב משהו שמאוד עניין אותי.
הכותרת הייתה כתובה בדיו אדומה – יקומים מקבילים.
קראתי את כל העמוד הראשון, שנתן קצת רקע על העניין.
באותו עמוד הופיעה כותרת חדשה, שנקראה: מסע בין יקומים.
עד סוף העמוד הספקתי לקרוא שבעצם בזמן העתיק, אנשים גילו שאפשר לעבור בין יקומים מקבילים.
כשעברתי לעמוד הבא, ראיתי רק סימני תלישה של דף.
מישהו לקח את העמוד החשוב הזה.
עד השנה השביעית שלי, עשיתי מחקר מעמיק, לחיפוש של קצה חוט כלשהו שיוביל אותי לדף האבוד.
בסופו של דבר, לקראת סוף השנה השישית, מצאתי דף מקומט ומוכתם, נח על המיטה שלי, ולמטה היה חתום בכתב יד נטוי – דרך צלחה, ד'.
מיד הבנתי שדמבלדור שלח לי את הדף.
ההסבר היה מאוד מפורט – הבנתי בדיוק מה עליי לעשות כדי לעבור ליקום מקביל.
עקבתי אחר ההוראות בריכוז, ואז נעלמתי.
כבר לא הייתי בחדר המועדון של סלית'רין.
ריחפתי אי שם בחלל, ואז הופעתי שם.
זה היה נראה כאילו אני צופה בסרט, שהוא בעצם החיים של מישהו.
והמישהו הזה היה אני.
למדתי על הארי פוטר, תמים וחסר ישע, נתון לחסדי הדודים שלו.
למדתי על הארי פוטר, שמוין לגריפינדור ביחד עם חבריו.
הארי פוטר שסיכן את חייו למען הקרובים אליו, ולבסוף הקריב את נשמתו למענם.

כשחזרתי לממד שלי, הייתי בן אדם אחר.
הבנתי שאני חייב להשתנות.
הפסקתי להיות מגעיל לילדים, וגנב.
הפסקתי לנסות ללמוד על דברים אפלים שמשחיטים את נשמתי.
והפכתי להיות בן אדם טוב.
הבנתי שאני יכול להיות הארי פוטר טוב בדיוק כמו אותו הארי פוטר שממנו שאבתי השראה.
ומשם המשכתי הלאה...

הסוף!

דירגתי PG רק בגלל קסמים אפלים, כמו להפוך שיער פרוע לחלק.