הארי ו... אממ דראקו?

בס"ד

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג. הזאתי שיצרה את העולם ההוא של הארי פוטר. נו, הגאון הזאתי... נו, זאתי הזאתי!!! לא משנה... זאת אף אחד!! הדמויות מקוריות, ולא לקחתי שום דמות מאף סדרת ספרים מדהימה שכתבה אותה מישהי עם שכל מטורף ברכבת. הכל שלי!

תשכחו מהכל! אין ויתור זכויות!

"ממממ... אני יכול לבחור חובה כלשהיא, ככל העולה על רוחי, שאותה יבצע נסיך האופל בכבודו בעצמו. איזה חובה אני יבחר?" תהה זאביני בקול.
דראקו גילגל עיניים. "אני לא מאמין שהכרחתם אותי להיכנס למשחק הדפוק הזה שלכם"
"דראקו, תהנה קצת. אם לא היית משחק איתנו, היית יושב עכשיו משועמם עד שנגיע להוגוורטס" אמרה לו פנסי.
"אתם עוברים לנושא אחר. אנחנו דיברנו על החובה שאותה יבצע דראקו"
"נו, זאביני. דבר כבר" דחק בו מאלפוי ובקולו היה ניתן לשמוע מעט מתח.
"אוקיי. החלטתי. אתה צריך לצאת למעבר של הרכבת, והאדם הראשון שאתה רואה אתה תצתרך לנשק"
"ואם זה יהיה הבוצדמית המגעילה גריינג'ר? ואם זה יהיה ילדת הפלפאף שנה ראשונה? ואם זה יהיה וויזלי כלשהו?" נלחץ דראקו.
"בואו נקווה שזה יהיה וויזלי כלשהו." אמר בלייז וחייך חיוך מרושע.
"המוות שלך קרוב, זאביני."
"אני ממש מפחד, מאלפוי." הוא אמר וחבורת הסלית'רינים צחקו במתח.
"אני חייב לעשות את החובה המפגרת הזאת?" הוא ניסה להתחמק.
"יאפ" הנהנה פנסי "זה הקטע במשחק הזה"
"אתם חבורה של ילדים קטנים ומגעילים שמכריחים אנשים יפים לשחק משחק מוגלגי סוטה" הוא התעצבן וקם לעבר המעבר ברכבת שהיה ריק משום מה, פרט לאדם אחד. חבריו הסלית'רינים מאחוריו בחיוכים מטוחים, מסמנים לו להמשיך הלאה במסדרון לעבר האדם שהיה בגבו אליהם.

▪▪▪

"זה לא קרה" הקול של דראקו הדהד בראשו של הארי שוב ושוב. אז למה הוא לא מפסיק לחשוב על זה כאילו זה כן קרה. טוב, זה באמת קרה.
הארי ישב באחד התאים בקרון של גריפינדור על רכבת האקספרס להוגוורטס.
הוא היה לבד. הרמיוני ורון היו בתא אחר. לפני כמה דקות הוא יצא מהתא שבו היה ביחד עם הרמיוני ורון, לעבר השירותים. ובמעבר, שהיה ריק, דראקו תפס אותו. ואז היה את מה שדראקו טוען שלא קרה.
מבולבל, הארי נכנס לאחד התאים שבאופן מפתיע היה ריק. ופשוט ישב ובהה בחלון. הוא שכח שהוא היה צריך ללכת לשירותים, ובסוף לא הלך בגלל מה ש"לא קרה". בעוד הוא בוהה, הוא לא הפסיק לחשוב למה במקום לכעוס על דראקו הוא לא מפסיק לחשוב עליו. (ולא בקטע רע.)
הוא היה בטוח שעכשיו למשך כל החיים שלו הוא לא יישכח את הסיטואציה הזאת. למה דראקו היה חייב לעשות את זה דווקא עכשיו? הוא לא צריך עוד משהו שיטריד את מחשבותיו בנוסף לוולדמורט, בגרויות, ודודים מעצבנים.
הנסיעה המשיכה לה בעוד הארי בוהה בחלון בחוסר מעש.
"אפשר להיכנס?" שמע הארי קול לחישה שמשום מה היה מוכר לו.
הוא סובב את ראשו לעבר הדלת וראה אותו. מכל האנשים בעולם, את הבלונדיני שהוא הכי פחות היה רוצה לראות עכשיו. את הסלית'ריני שסובב לו את המוח.
הארי הנהן. ודראקו נכנס פנימה, סוגר אחרי את דלת התא. הוא התיישב מול הארי.
"שמע, הארי, אני ממש מצטער על מה שקרה לפני זה"
הארי לא ידע איך להגיב. "הארי? פוטר!" קרא דראקו כשראה שהארי לא מגיב.
"דראקו. אין לי מושג מה ולמה ואיך קרה מה שקרה. אבל זה בילבל אותי לחלוטין"
"אבל זה לא היה אמור לבלבל אותך. זה היה סתם היה חובה מפגרת באמת או חובה. אני ממש מצטער שעשיתי את זה בלי הכנה מוקדמת. אתה בסדר עם העיניין?"
"אתה התנשקת עם גריפינדורי, שבמקרה הוא היריב שלך, ואתה שואל אותי אם אני בסדר?" התפלא הארי
"טוב, אמממ... תשמע, אפשר לומר שאפילו נהנתי מזה. אבל אתה כנראה לא נהנת מזה במיוחד. ואני יודע שזה מאד לא אופייני למאלפוי, אבל אני מבקש סליחה. אתה סולח?" שאל דראקו בהיסוס
"טוב, אמממ... תשמע, הייתי סולח לך, אם היה לי על מה. אבל לא עשית לי שום דבר רע. אפשר לומר שאפילו זה היה הדבר הטוב הראשון שעשית"
"מה?" עכשיו דראקו התפלא.
"אתה חמוד כשאתה מסמיק" ציין הארי, ואז רכן אל דראקו ונישק אותו בשפתיו. "זה לא קרה" אמר הגריפינדורי בחיוך קל ויצא מהתא. משאיר מאחורי סלית'ריני מאד מבולבל.
הארי נכנס חזרה לתא שבו ישבו הרמיוני ורון ושוחחו.
הוא התיישב ליד הרמיוני ומול רון שהביט בו בגבה מורמת. "יש לך חיוך דבילי על הפרצוף" הוא ציין.
"מה? לא!"
"הו, כן. יש לך." אמרה הרמיוני וחייכה בזוית פיה.
"אוי, תסתמו שניכם" רגז הארי. "על מה דיברתם לפני שניכנסתי?" הוא שאל.
"הרמיוני הציגה בפני את תוכנית כלאכהבעצליובל"ב" אמר רון
"מה?"
"הסברתי לרון את התוכנית שלי לגבי הבגרויות השנה. והיא כלאכהבעצליובל"ב."
"שזה אומר?" שאל הארי
"ראשי תיבות של: כדי לעבור את כל הבגרויות בציון עובר, צריך ללמוד יום ולילה בלי להפסיק בכלל" היא דיקלמה.
"הו, כשאת אומרת את זה ככה, זה נשמע ממש קליט" ציין הארי. ואז לחש לרון: "פעם היא היתה יותר טובה בייצור ראשי תיבות, או שזה רק אני?"
"לא רק אתה... גם אני שמתי לב לזה" סינן לו רון.
"אתם יודעים שאני נוכחת כאן, ויכולה לשמוע כל מה שאתם אומרים. במיוחד לאור העובדה שאתם לא יודעים ללחוש בכלל" היא אמרה ספק נעלבת ספק מעליבה.
"אה, שמעת מה שאמרנו?" שאל רון
היא הנהנה.
"נעלבת?" שאל הארי
"אפשר לומר"
"אוקיי. ממשיכים הלאה" אמר רון.
"שניכם חתיכת חלתמ"ו"
"מה?" קראו שני הבנים
"חסרי לב תינוקיים מניפולטיבים ואנוכיים" היא אמרה. מסבירה את ראשי התיבות כאילו זה חור בהשכלה שהם לא יודעים מה זה חלתמ"ו.
"אווץ'. אני אדמיין שזה לא כאב" אמר רון. והרמיוני יצאה מהתא בסערה.
"והנותבר"ו" אמר הארי ונאנח.
"מה?"
"והנה היא נעלבה והכל תמיד בגלל רון וויזלי" הסביר הארי את הראשי תיבות שלו.
"מממ... הארי, לא רוצה להעליב, אבל אפילו הרמיוני יותר טובה ממך בראשי תיבות."
"יש בזה משהו."
הרמיוני חזרה לאחר כשעה לתא והודיעה להם שהם מגיעים עכשיו להוגוורטס, ויצאה מהתא. "אני הולך רגע לשירותים לפני שאנחנו מגיעים" אמר רון ויצא, מותיר את הארי לבד. לאחר כשניה נכנס דראקו מאלפוי לתא בסערה.
"או, סופסוף אתה לבד." הוא התנשף. "אני יאמר את זה מהר לפני שמישהו יגיע. פוטר, אתה תישבע לי עכשיו, שאף אחד בהוגוורטס לא יידע על הסצנות הקטנות שהיו כאן היום. אוקיי?"
"נשבע בגודריק גריפינדור שאני לא מספר לאף אחד בלי אישור שלך"
"למה שאני ייתן לך אישור"
"כי אני יודע להתחנן ממש יפה ויכול ליהיות שאני ירצה לספר לרון או להרמיוני"
"אם וויזלי או הבוצדמית ידעו על זה, זה הסוף שלך, פוטר"
הארי גיחך. "מה שתאמר. לקרוא לך הוד מעלתך עכשיו או אחר כך?"
"עכשיו יהיה נחמד"
"חבל שאני לא נחמד"
הם ישבו שם לעוד שניה ובההו אחד בשני. ואז דראקו קם.
"ביי, פוטר" הוא התקדם לדלת.
"רגע!" קרא אליו הארי ודראקו סובב את ראשו ועל פניו הבעת שאלה.
"מה עם נשיקת פרידה?" שאל הארי בהיסוס, וסומק קל טיפס בלחייהם של השניים.
"אמממ..." דראקו עשה עצמו חושב ואז התנפל על הארי והצמיד את פיו לשל הארי בחוזקה. לאחר כמה רגעים הם התנתקו והביטו אחד בשני. "אל תתרגל לזה, פוטר" אמר לו דראקו. ואז פנה לדלת. לפני שיצא הוא הביט שוב בהארי והשניים החליפו חיוכים מבוישים.

▪▪▪

"סלית'רין" קראה המצנפת שמיינה את אחרון תלמידי השנה הראשונה.
"הרמיוני, זה רק אני או שתמיד האחרון מתמיין לסלית'רין?"
"מממ... לא ניסיתי לחשוב על זה. אבל אולי אתה צודק. שנה שעברה, מי מוין אחרון?" היא שאלה.
"גם איזה אחד שהתמיין לסלית'רין. אני מוינתי אחד לפני האחרון, לכן אני זוכר" אמר גריפינדורי שנה שניה שהאזין להם לשיחה.
"בשנה שלנו, זאביני התמיין אחרון" אמר רון "אין לי מושג למה, אבל אני זוכר את זה"
"מעניין אם זה באמת כל השנים ככה. ואם זה ככה, מעניין מה זה אומר" תההתה הרמיוני.
דמבלדור החל את נאומו, ובסיום הנאום הופיע אוכל על השולחנות.
"נראה לך שהרמיוני עדיין כועסת עלינו?" לחש הארי לרון, כשראה שהרמיוני לא מסתכלת עליהם.
"לא נראה לי." אמר רון.
"אם אתה אומר..." משך הארי בכתפיו.
רון חזר להתעניין באוכל שלו. הרמיוני היתה באמצע ויכוח סוער עם פרד וויזלי בעוד היא מחזיקה מין שוקולד מוזר, ועל פניה הבעה נוזפת.
הארי, שהבין כבר שאין לו תיאבון הביט מעבר לכתפו, אל שולחן סלית'רין, ששם היה נמצא האדם שגרם לו לחוסר התאבון הזה. הבלונדיני אכל בהנאה בעוד הוא מדבר עם חבריו לשולחן. לרגע הוא הביט בהארי ושלח לו חיוך מהקצה השני של האולם. הארי החזיר לו חיוך מבויש. מסמיק, הוא חזר להביט באוכל שלו.
לאחר שהתעלל באוכל כמה דקות בעזרת המזלג, והפך את מה שהיה לו בצלחת למין עיסה מוזרה שעשויה מפאנקייקים, סירופ, וקצת מיץ דלעת שנשפך לו בטעות, הוא הרים את עיניו וגילה את שני חבריו הטובים מביטים בו.
"מה קורה לכם?" הוא שאל אותם.
"אתה הופך את הצלחת שלך למחנה השמדה לפאנקייקים, ואז אתה שואל מה קורה לנו?" שאל רון.
"הארי, הכל בסדר? יש לך גם הבעה מוזרה על הפרצוף. כאילו אתה לא סגור אם אתה עצוב או שמח. קרה משהו?" שאלה הרמיוני והניחה את ידה על מצחו של הארי. "יש לך חום. הארי, אולי תלך למרפאה?"
"מה? לא! אני מרגיש בסדר גמור. תפסיקו להיכנס לי לחיים! אולי לא שמתם לב אבל אני טיפה גדול, ויכול לדאוג לעצמי גם בלי עזרתכם." הוא צעק עליהם וקם בסערה. הוא יצא מהאולם הגדול אל עבר המעונות של גריפינדור.
הוא הגיע לדיוקן האישה השמנה. שיט. הוא לא יודע מה הסיסמא החדשה. הוא בעט בקיר בעצבנות. 'טיפש. הארי אתה פשוט טיפש!' הארי נזף בעצמו. ונשען על הקיר ביאוש. הוא החליק מטה לישיבה. והשעין את ראשו על הקיר. 'לא הייתי צריך להתעצבן עליהם' הוא חשב לעצמו. אבל המאלפוי הזה פשוט הורס אותו. כשדראקו יורד עליו, ומקניט אותו, הוא לא מצליח לעצבן אותו. אבל כשהוא מנשק אותו, הוא פשוט מסובב לו את המוח.
"היי! ידעתי שאתה כאן" שמע הארי מישהו אומר. הוא הביט וראה מולו את דראקו.
"דראקו, תקשיב, כל מה שקרה פשוט עושה לי רע. אני ממש ישמח אם תעזוב אותי. אני לא יודע מה להרגיש לגבי מה שקרה, ואני לא בטוח שאני רוצה להמשיך ככה. זה פשוט תיסכל אותי כל מה שקרה, אני לא יודע למה. אני רק יודע שעדיף אם פשוט, תשמור מרחק ממני. קשה לי לראות אותך."
"הארי" לחש דראקו ובקולו נשמע עצב. "בא לך לדבר על זה?" הוא התיישב מול הארי, על הרצפה, וחיכה לתשובה.
"דראקו. אנחנו יריבים. אנחנו לא מסתדרים. אתה סלית'רין, אני גריפינדור. אתה מאלפוי, ואני פוטר. אנחנו לא מתאימים. אין על מה לדבר. אין סיכוי שזה יעבוד. לפני פחות מחמש שעות היינו יריבים. רק רוצה להזכיר."
"וזה כל מה שיפה פה." דראקו נגע בפניו של הארי. כאילו בודק שהוא לא הולוגרמה אלא אותו הארי עם אותם עיניים מדהימות. "אתה יכול לבוא איתי?"
"לאן?" שאל אותו הארי.
"למקום שנוכל לדבר"
הארי רק נאנח. ואז דראקו קם והחל ללכת בלי להביט לאחור. לבסוף הארי נשבר וקם. הוא צעד במהירות עד שהשיג את הבלונדיני. הם הלכו במסדרונות השוממים וריקים מהתלמידים שנמצאים בסעודת פתיחת השנה.
אחרי דקה בערך שהם הלכו, דראקו הגניב את ידו אל ידו של הארי. ושניהם הלכו יד ביד. הארי הרגיש פרפרים בבטן. לעומת זאת דראקו נראה לגמרי אדיש.
"הנה זה" אמר דראקו כשהם הגיעו לדיוקן של קערת פירות. הוא הושיט את ידו הפנויה ודיגדג את האגס. התמונה זזה וחשפה את הכניסה למטבחים.
"היית פה פעם?" שאל דראקו את הארי.
"אתה חושב שיש מקום בטירה שלא הייתי?"
"אני בטוח שלא היית במקום שאני הולך לקחת אותך אליו."
"נחיה ונראה"
"אדונילי מאלפוי!" צייץ הגמדון בית הראשון שראו בהתרגשות. ואז תריסר גמדוני בית יצאו מחדרים שונים.
"הי! מה קורה?" שאל מאלפוי את הגמדונים. הוא הוציא מכיס גלימתו נחשי גומי והביא להם. הם התנפלו על הנחשים. "אין לי מושג למה, אבל הם אוהבים את זה" לחש דראקו להארי.
"אדונילי דראקו מתרגש לשנה החדשה?" שאלה אותו גמדונית בית.
"יש השנה בגרויות, אז אני קצת חושש. אבל כל עוד אני בהוגוורטס עם האוכל שהגמדונים הכי חמודים בלונדון מבשלים, אני לא יכול שלא להתרגש. אגב, הפאנקייקים היום היו מעולים."
"תודה" ענו כמה גמדונים.
"אני יכול את החדר?" שאל אותם דראקו.
"ברור!" ענו הגמדונים. ודראקו והארי המשיכו ישר. חולפים על פני עשרות מטבחים. בסוף, הם הגיעו לקיר. "מוכן?" שאל דראקו את הארי. הארי רק הינהן.
דראקו הצמיד את כף ידו לקיר והאבנים החלו לזוז. כמו בכניסה לסימטאת דיאגון.
האבנים נעצרו כשיצרו כניסה לחדר שיצא ממנו ריח קסום.
"זה החדר הסודי שבו מכינים את הפנקייקים" אמר מאלפוי.
"מה?" גיחך הארי
"אף פעם לא שאלת את עצמך, למה בכל ארוחה בהוגוורטס יש פנקייקים?"
"אף פעם לא חשבתי על זה"
"אז הנה, עכשיו תחשוב על זה. בכל ארוחה בהוגוורטס יש פנקייקים! ולמה? כי יש להם שיטה מיוחדת להכין פנקייקים." דראקו הראה להארי מכונה ענקית בצבע כסוף. הוא הוביל את הארי לקצה של המכונה, ששם, היה קערה ענקית, שבה התערבלה בלילה בצבע קרמל. "זה מופעל בקסם"
"דא. ברור שזה בקסם. אבל איך עלית על זה דראקו? יא גאון!" אמר הארי וחייך בזוית פיו. דראקו רק עשה פרצוף נעלב. והארי פשוט נשבר ונתן לו נשיקה על הלחי. 'אוף. הוא כל כך חמוד'. חשב הארי.
"עכשיו אפשר להמשיך" אמר דראקו, שכבר החזיר את החיוך לפניו.
הוא הראה להארי את המסילה שעליה הפנקייקים ניהיים. ואז הם הגיעו לסוף המכונה, שממנה יצאו עשרות פנקייקים אל קופסא ענקית שבא היו אלפי פנקייקים מעלים אדים.
"חלומי" התמוגג הארי.
"מותר לקחת. יש לי אישור מהגמדונים" הוא אמר ולקח שני פנקייקים. אחד לו ואחד להארי.
"אדונילי מאלפוי?" שמעו הארי ודראקו קול ציוץ של גמדון שנכנס בהיסוס לחדר.
הם יצאו מאחורי המכונה אל עבר הדלת וראו שם גמדונית בית.
"כן?" שאל דראקו ברכות.
"אדונילי מאלפוי רוצה לשבת?"
"אם זה לא קשה לך" ענה לה מאלפוי.
"לא קשה." היא הבטיחה והקישה באצבעותיה ושני כורסאות המתאימות לאדם אחד, בצבע ירוק הופיעו באמצע חדר הפנקייקים.
"תודה" הודה לה דראקו והביא לה נחש גומי ועיניה זרחו.
"תודה לך, אדונילי מאלפוי" היא אמרה ויצאה מהחדר, והקיר נסגר.
"אני חייב להודות שכל הסיפור הזה הזוי" אמר הארי והתיישב בכבדות על אחת הכורסאות.
"נכון. כל החדר הזה מטורף!" הסכים איתו דראקו והתיישב על הכורסא השניה. ונהנה מהפנקייק שלו.
"לא החדר, דפוק. היחס שלך לגמדונים הזוי"
"אה, זה." אמר דראקו. "הם יצורים מסכנים. וכשאני מתייחס אליהם הם שמחים. אז מה אכפת לי." הוא משך בכתפיו
"אתה בטוח שאתה דראקו מאלפוי?"
"יותר מבטוח" הוא ענה. וקם לקחת לעצמו עוד פנקייק. "רוצה עוד אחד?"
"לא" ענה הארי. דראקו חזר עם פנקייק אחד. "לפני כמה שנים המקום הזה היה ליד כל המטבחים. אבל אז התחילו פשיטות על החדר, אז העבירו אותו לכאן. למקום הסודי הזה. הגמדונים אומרים שאני היחיד שנכנס לכאן מאז. טוב, עכשיו גם אתה. אז שנינו התלמידים היחידים שנכנסו לכאן."
הם ישבו בשקט עד שדראקו שבר את השתיקה. "אז, אתה רוצה לדבר על מה שקרה?"
"אמרתי לך דראקו. היה, וטוב שהיה. זה תיסכל אותי ואני לא רוצה עוד משהו שיטריד אותי השנה"
דראקו היה נראה מאוכזב. "מה מתסכל אותך, הארי?"
"כל מה שהיה. זה היה כל כך מוזר. אני אשכרה התנשקתי עם דראקו מאלפוי. ואתה פשוט סובבת לי את המוח" הוא הודה. "וזה תיסכל אותי. שהתאהבתי במישהו שאין לי סיכוי איתו"
"מי אמר שאין לך סיכוי?"
"המציאות."
"הארי. תעשה בסוף מה שאתה רוצה. אבל תדע שאני אוהב אותך"
"מה?" שאל הארי.
"אני... אוהב אותך" הוא אמר שוב. יותר בשקט.
"א... אתה לא באמת"
"באמת. מכל הלב. אני ממש אוהב אותך. נכון שהבנתי את זה לפני כמה שעות. אבל בחיים לא הרגשתי שאני כל כך אוהב מישהו"
"אתה מגזים."
"לא, אני לא. הארי. כל מה שהיה יכול להימחק. אני ממש מצטער, כל השנים האלה התנהגתי כמו חסר לב, תינוקי, מניפולטיבי ואנוכי"
"חלתמ"ו" מלמל הארי.
"מה?"
"לא משנה. תמשיך"
"אז. זהו. אני לא לא יודע אם זה ילך ביננו. אבל אם זה לא ילך. אני לא רוצה שניהיה עוד יריבים."
"דראקו. אני לא יודע מה לומר" הארי נאנח "אני חשבתי, שעד עכשיו אתה סתם שיחקת לי ברגשות. כי אתה... סלית'ריני אחרי הכל... אבל כשאתה מציג את זה ככה..."
הארי קם והלך אל הכורסא שעליו ישב מאלפוי. הוא התיישב על רגליו של דראקו, וקירב את פניו אל פניו של הבלונדיני. נשימתו של דראקו נעתקה כשפיותיהם היו רחוקים סנטימטרים ספורים אחד מהשני. "אתה חושב שילך ביננו?" שאל אותו הארי.
"אני לא מוצא סיבה שלא". אמר דראקו וסגר את עיניו, והארי סגר את הפער ביניהם.

▪▪▪

דראקו התעורר כשגמדון בית נכנס. "אדונילי דראקו? בוקר כבר! אתם פה מאתמול. וכולם דואגים. ואז הלכנו לומר לאדונילי דמבלדור שאתם בסדר. והוא נרגע והפסיקו לחפש אותכם. אבל עדיין כולם דואגים" הוא דיבר במהירות. דראקו פקח את עיניו. "אני יעיר את הארי. אנחנו נצא מכאן עוד מעט. תודה" הוא אמר לגמדון בשקט כדי לא להעיר את הארי. הגמדון יצא והקיר נסגר. דראקו הביט בהארי. שניהם נרדמו על אותה כורסא, מכורבלים אחד בשני. ראשו של הארי היה מונח על כתפו של דראקו. הוא היה כל כך מהממם כשהוא היה רדום. פניו היו רגועות ושלוות ודראקו היסס להעיר אותו. אבל כולם מחפשים אותם. מעניין אם אנשים קישרו את זה ששניהם נעלמו. בתקווה שאף אחד לא חיבר אחד ועוד אחד, הוא החליט שהוא מעיר את הארי. הם לא יכולים ליהשאר כאן עוד יותר מדקה. כל דקה נוספת זה סיכון שיגלו עליהם.
הוא נשק למצחו של הארי, ואז לחש באוזנו של הארי "הארי, צריך לקום"
הארי פתח את עיניו באיטיות. "בוקר בייב" אמר לו דראקו. "אני יכול לקרוא לך בייב, נכון?"
"עכשיו כן" אמר לו הארי וחייך.
"אנחנו ביחד עכשיו. אתה מודע לזה"
"כן. אני מודע לזה שעכשיו אני יוצא עם היריב שלי"
"לשעבר"
"לשעבר" הארי הסכים איתו.
"אממ... הארי. אני לא רוצה להרוס את ההרמוניה, אבל מחפשים אותנו"
"שיט"
"דאבל שיט." אמר לו דראקו. "יכול ליהיות שהגריינג'רית חיברה אחד ועוד אחד. או שמישהו אחר חיבר אחד ועוד אחד. הארי, אם יגלו עלינו ביחד..."
"אני יודע, אני יודע... מה עושים?" הארי קם והלך הלוך חזור. והוא היה די נמרץ. עובדה מעניינת לנוכח העובדה שהוא הרגע קם משינה.
"הארי." דראקו הביט בהארי. "אין שום דבר רע בזה שאנחנו ביחד"
הארי עצר והסתובב להביט בדראקו.
"הארי. מה הבעיה שאני ואתה ביחד?" שאל דראקו בתמימות.
"בעיה ראשונה: אתה דראקו מאלפוי. ואני הארי פוטר, ואנחנו יריבים מהשנה הראשונה. בעיה שניה: אתה סלית'רין ואני גריפינדור, והגריפינדורים פשוט יקיאו כשאני יאמר להם שנישקתי סלית'ריני. וככה גם הסלית'רינים יגיבו שהם יגלו שנישקת גריפינדורי. בעיה שלישית: אבא שלך. בעיה רביעית: רון וויזלי."
הארי התיישב בכבדות על הכורסא הריקה. "למה אי אפשר לאהוב בחופשיות" הוא נאנח.
"הארי! לא! אל תבכה" קרא דראקו שראה דמעה שזולגת על הלחי של הארי.
"אני לא בוכה"
"נכון הארי. שמת טיפות עיניים." אמר דראקו.
"נכון"
דראקו קם לעבר הארי, ועכשיו הוא התיישב על הארי. "פעם הבאה נבקש ספות יותר גדולות" אמר דראקו וניגב את דימעתו של הארי.
"אני דווקא אוהב את זה ככה" אמר הארי.
"יש בזה משהו" מלמל דראקו. הארי הסתכל על הרצפה. דראקו תפס בפניו של הארי ויישר אותם לכיוונו. דראקו הביט בהארי, והארי הרגיש שהוא נבלע בתוך העיניים האפורות האלה של דראקו. "אני מוכן לקחת כל סיכון אפשרי..." דראקו אמר ולקח נשימה עמוקה. "אני רוצה שידעו שאנחנו ביחד. אין בזה שום דבר רע."
"אתה אמיץ דראקו. אתה בטוח שאתה לא גריפינדור"
"נופ. אני סלית'רין. ובחיים אל תעיז להעליב אותי שוב, ולומר שאני מתאים לגריפינדור" דראקו חייך. "אז מה אתה אומר? אתה מוכיח לי שאתה גריפינדור?"
הארי חייך. "יאללה סלית'רין, בוא נלך אל הלא נודע"
הם קמו, לקחו לעצמם פנקייקים ויצאו מהחדר, יד ביד.