הכפיל הידידותי של וולדמורט

כל הזכוכיות שבורות לג'יי קיי רולינג.

"זה מוכן, הלורד."
וולדמורט הרים את ראשו.
"מוכן?" הוא ליחשש. "מעולה. סוף -סוף".
הוא קם מכיסאו, וחצה את המטרים הבודדים שהפרידו בינו לבין הקדרה מעלת העשן.
"סוף- סוף," חזר וולדמורט. "אוכל להשלים את המשימה, בעזרת דם מדמי."
הוא הרים את שרביטו ונעץ אותו  בבשרו, ואז שיסף את העור החשוף של ידו השמאלית.
דמו האדום של וולדמורט נטף משרביטו אל תוך הנוזל השחור שבקדרה.
וולדמורט צחק באכזריות, בעוד משהו החל ללבוש צורה בתוך הקדרה, ששצפה וגעשה.
"סוף- סוף!" קרא וולדמורט. "התוכנית שלי הצליחה! הצלחתי ליצור את הכפיל המרושע שלי! הוא יהיה אכזרי בדיוק כמוני, אם לא יותר!"
מתוך האדים הגיח היצור.
כאשר העשן התפזר, ניתן היה לראות כיצד הוא דומה לוולדמורט באופן מצמרר.
אותו עור חיוור, ואצבעות מוארכות.
אותם נחיריים צרים, וכמובן – עיניים אדומות ונחשיות.
"עונג רב לי לצרף אותך לשורותינו האפלים, כפיל," אמר וולדמורט. "וכעת, אתה המשנה לי, אוכלי המוות מצפים לפקודתך. מה תאמר להם?"
הכפיל הרים את ראשו באיטיות, וחשף את שיניו בחיוך רחב.
"שלום!" הוא קרא בהתלהבות. "אני אוהב את כולכם!"
וולדמורט הביט בו, מוכה תדהמה וחרד.
"לא..." הוא לחש. "לא," הוא חזר בקול מעט רם יותר. "לאאאאאאאאאאאא!!!!!!"

***

כמובן, הדבר היחיד שוולדמורט רצה לעשות, היה להרוג את הכפיל הידידותי שלו.
אבל וולדמורט הבין שאם הוא יהרוג אותו, זה ישמיד חלק ניכר מהנשמה שלו.
אז הוא ניסה ללכוד את וולדמורט השני, אבל למרות שהכפיל שלו התנהג כמו אידיוט מושלם, הוא היה מומחה בדיוק כמוהו בכל הכשפים, ונחלץ בקלות רבה.
לא נראה שאוכלי המוות סבלו בחברתו של משנהו החדש של וולדמורט.
הכפיל הידידותי קנה גלידה על חשבונו כל יום שני, והקפיץ אותם לבאולינג בימי חמישי.
הוא גם התעקש בפני אוכלי המוות שבמקום שיקראו לו וולדמורט, הם יכולים לקרוא לו "לורדי וולדי".

וולדמורט ניסה למצוא נחמה בנחשית שלו, נגיני, אך היא שינתה את נאמנותה אל הכפיל שלו,

שנהג ללטף אותה בגחונה ולהגיד בקולו המבחיל: "מי ילדה טובה? מי ילדה טובה?"
וולדמורט לא הצליח לסבול את השהות שלו בקרבתו.
הוא ניסה בצורה נואשת ביותר לגרום לכפילו לעשות מעשים מרושעים, אבל נראה שהנחמדות המבחילה הייתה טבועה עמוק מדי באופי שלו.
למעשה, וולדי סיפר לו שאיזה ילד בשם הארי פוטר חיפש את ההורקרוקסים שלו, אז הוא עזר לו למצוא את כולם.
באותו שלב לוולדמורט כבר לא היה ממש אכפת מההורקרוקסים שלו – העיקר שכפילו יעשה מעשה רע כלשהו.
אבל פעם אחת נראה לוולדמורט שהוא הצליח לגרום ללורדי וולדי לעשות משהו נבזי.
הוא תפס את הכפיל כשפניו מרוחות בנוזל אדום כהה.
"סוף- סוף!" קרא וולדמורט. "טינפת את ידיך בדם!"
"אתה יודע," קרא לורדי וולדי בעליזות. "הדובדבנים האלה ממש טעימים. רוצה קצת?"
וולדמורט הניד בראשו בייאוש.
"טוב, חבל!" אמר לורדי וולדי בפה מלא בדובדבנים.
הוא ירק את כל הגלעינים על הפרצוף של וולדמורט, בזמן שוולדמורט היה עסוק בהטחת ידו במצחו.

"קדימה, וולדמורט!" קרא דולוחוב. "אנחנו חוגגים לפנריר גרייבק יום הולדת ביריד האביב!

אל תגלה לו, אבל אנחנו מתכננים להביא לו בובה של זאב שנשיג באחד מהתחנות ביריד."
וולדמורט ביצע את המחווה שהתרגל אליה בחודשים האחרונים – להטיח את ידו במצחו.

המצב של וולדמורט הלך והחמיר.
הוא נעשה מרוחק, קודר מהרגיל ושקט.
וולדמורט ישב בתוך בקתה מאובקת ומבודדת, כשנשמעו דפיקות בדלת.
וולדמורט פתח את הדלת בזעף, ובפתח עמד לורדי וולדי – האדם האחרון שוולדמורט רצה לפגוש.
"אוי, " קרא לורדי וולדי.
וולדמורט שם לב שפניו שטופי דמעות, ועיניו אדומות מתמיד.
"אני לא מאמין שעשיתי את זה," אמר לורדי וולדי. "מעשה כל- כך אפל. כל- כך מרושע."
הוא קינח את אפו השטוח בדרמטיות.
כמבאר הכרה, וולדמורט היה יכול לחוש את הצער הרב של לורדי וולדי.
אז הוא סוף- סוף הצליח לגרום לכפיל הידידותי לעשות משהו אפל באמת.
"הראה לי את זה," אמר וולדמורט.
"בסדר," אמר לורדי וולדי בעצב. "כנראה שאיאלץ לעשות זאת. אולי לפחות אקבל נחמה בעובדה שזה ישמח אותך".
"טוב ויפה," אמר וולדמורט בחיוך. "הראה לי את הפשע שביצעת".
לורדי וולדי אחז בידו של וולדמורט, ובקול פקיעה הם נעלמו מהבקתה החשוכה.
לנגד עיניו של וולדמורט התגלה מחזה מחריד.
בלונים היו פזורים בכל עבר.
על שולחנות נוצצים ניצבו קערות חטיפים, עוגות, ומזרקות שוקולד, שלצידן היו פירות וממתקים בשלל צבעים.
את השמיים עיטרו זיקוקים צבעוניים, וכדור פורח עם ציור של וולדמורט.
ליד הכדור הפורח היה זיקוק בצורת האות האפל, מלבד שהנחש והגולגולת חייכו שניהם, ואת ראשיהם עיטרו כובעי מסיבות מחודדים.
ברקע התנגן השיר: "אילו יהודי היה יודע מי זה וולדמורט!", ואוכלי המוות עמדו בשורה ושאגו במלוא גרונותיהם, "הפתעה!"
וולדמורט מיצמץ בפראות והביט במתרחש.
הוא שלף את שרביטו, והצמיד אותו לרקתו.
"אבדה קדברה!"

והכול היה טוב!

הפאנפיק דורג PG מטעמי מיץ דובדבנים שעלול להזכיר לילדים תמימים ומסכנים דם.