מסמכים בבקשה - ניקו וראף

שלום!

טוב, אז אור (Alex Karev), אם את קוראת את זה אז אל תכעסי עליי.

התכוונתי להשתתף בפעילות שלך, "מסמכים בבקשה", ובאמת כתבתי פאנפיק. אבל אני בנאדם לא מסודר במיוחד, אז שכחתי, ולא הספקתי לפרסם בפעילות. 

אבל חשבתי לפרסם את הפאנפיק הזה בכל זאת סתם כי זה מעניין.

היי.
טוב, אז קוראים לי רפאל, ואני צב נינג'ה.
נשמע סטנדרטי עד עכשיו, אתם לא חושבים?
טוב, בכל מקרה.
כשקרה מה שקרה לי, אני הייתי באמצע לאכול פיצה עם אחיי הצבים – ליאו, מייקי ודוני.
פתאום הרגשתי כאילו יד בלתי נראית תופסת לי בראש ומושכת אותי אל תוך בור אינסופי.
נחתי על משהו מוצק ושטוח – קרקע.
הראש שלי כאב, אבל לא יותר מדי.
אחרי הכול, הייתי די בטוח שהראש שלי יתפוצץ לחתיכות ברגע שהוא ינחת.
אבל לא – זה כאב בערך כמו שמחליקים על בננה ונופלים על הרצפה.
ניערתי את ראשי, וסקרתי את הסביבה.
האדמה מתחתיי הייתה שטוחה ושחורה כמו של כביש מהיר, רק שלא היה לו סימונים, ולא נראה אף רכב באזור.
השמיים היו בהירים ונטולי עננים.
אפילו לא הצלחתי לאתר שמש כלשהי.
ואז, במרחק נראה משהו שנראה כמו דוכן.
מאחורי הדלפק ישב אדם שמנמן שרגליו מונחות על השולחן, ועיתון אחוז בשתי ידיו.
זה היה נראה ממש משונה.
למה שמישהו יעבוד כ...מוכר, באמצע שומקום?
אף בן אדם לא נראה במרחק, אבל זה לא הטריד את האדם.
וגם לי לא נשאר זמן רב להיות מוטרד ממנו, כי בדיוק משהו נחת עליי, שמעתי צרחה, אבל הייתי די בטוח שזה הייתי אני.
קמתי מהמשטח דמוי הכביש שעליו השטחתי כשעצם נחת עליי.
ראיתי על הרצפה נער חיוור ושדוף, עטוף בז'קט מעור.
שיערו השחור היה סתור על גבי הכביש, כאילו הוא בדיוק התעורר משינה ממושכת עליו.
"מה?" קראתי. "מי- מה אתה עושה פה?"
הנער קם.
הוא הביט בי, והייתי בטוח שהוא עומד לצרוח, אבל הוא רק הזדעף וגילגל עיניים.
"מי אתה!" תבעתי לדעת.
"אני לא מאמין," אמר הנער. "אני יודע. אבא שלי העניש אותי על משהו שהוא חושב שעשיתי לא בסדר, אז הוא תקע אותי עם היצור הזה באמצע שומקום."
"מה?" ניסיתי להבין מה הוא אומר.
שום דבר לא היה הגיוני אפילו קצת.
למה שאבא שלו יוכל-
"טוב,  אז נעים מאוד," אמר הנער החיוור בנימה לא משכנעת של ידידותיות מזויפת. "קוראים לי ניקו די אנג'לו. מה אתה רוצה, מלפפונים?"
"למה כולם חושבים שאני קאפה!" התרגזתי. "קוראים לי ראף, ואני צב נינג'ה. אני ושלושת אחיי נחשפנו לחומר מיוחד בשם מוטגן שמשנה את הדי-אן-איי שלנו – היינו פעם צבים רגילים!"
"אה, הבנתי," אמר ניקו ביובש. "אז פעם הייתי צבים מוזרים רגילים, עד שמטוגן הפך אתכם לנינג'ות."
"זה לא מה שהתכוונתי..." נאנחתי. "טוב, לא משנה. אני לא רואה לאן אנחנו אמורים ללכת, אבל האיש הזה נראה מבטיח."
הצבעתי על האיש מאחורי הדלפק, שראשו היה חבוי מאחורי עיתונו.
ניקו הינהן באיטיות.
שנינו צעדנו אחד ליד השני בסלידה הדדית, לאורך הכביש ואל המוכר המשונה.
האיש חשף את פניו הזועפות כשהניח את העיתון על השולחן.
"מסמכים בבקשה," הוא אמר בקול משעמם.
"מה? אין מס..." התחלתי לומר בזמן שחיטטתי בכל מקום שמסמכים יכולים להיות אצלי.
"חייבים מסמכים," אמר הפקיד. "אם אין לך, גם אתה וגם חברך לא יכולים לעבור."
"ברצינות?" ילל ניקו.
הוא שלח לעברי מבט רושף, ואז החל לחטט בכיסו.
הוא שלף תעודת זהות ריקה, ואז לחש לעברי, "הנה תעודת זהות ריקה, יש לי אותה במקרה..."
לקח לי את הכרטיס הריק, ואז נשענתי קדימה אל הדלפק.
"אני יכול עט?" שאלתי.
"למה לא?" האיש משך בכתפיו, והושיט לי עט כדורי זול למדי.
חטפתי את העט, ואז התרחקתי משם.
התחלתי לכתוב דברים שיש בתעודת זהות, עד כמה שזכרתי שיש, ובכתב הכי רשמי שיכולתי לגייס.
לבסוף חזרתי בשריקה, סתמית, החזרתי לפקיד את העט, והושטתי לו את התעודה המאולתרת.
הפקיד בהחלט היה מספיק חכם כדי להבין את מה שעשיתי, והייתי בטוח שאני בצרות, אבל הוא רק אמר, "אתם רשאים לעבור".
אני וניקו הבטנו בו בתדהמה, ואז אחד בשני.
משכתי בכתפי, ואז עברתי דרך מחסום שעד עכשיו לא נראה לעין, שהפקיד בדיוק פתח.
ברגע שעברתי דרכו, מצאתי את עצמי חזרה בבית.
הייתי בסלון, ושלושת אחיי ישבו על הספה בסיפוק כשלידם קרטון פיצה ריק.
"נו באמת..." רטנתי, והתיישבתי לידם.

הסוף!