המטריה הקסומה של אבא

הנסיעה נמשכה עוד כמה שעות.
ג'וליוס וקולין פיטפטו כל הדרך להוגוורטס.
אישה בעגלת ממתקים פתחה את הקרון שלהם.
"רוצים לקנות משהו?" היא שאלה בחביבות. "אולי צפרדעי שוקולד? עוגיות דלעת?"
"לא תודה," אמר ג'וליוס. "אין לי פה כסף."
ג'וליוס לא רצה שהיא תגלה שלהורים שלו אין עבודה נורמלית.
הוא לא אהב שמרחמים עליו.
"דווקא לי יש כסף," אמר קולין.
"מה אתה רוצה לקנות?" שאלה מוכרת הממתקים הזקנה.
"תביאי לי בבקשה שני צפרדעי שוקולד," אמר קולין.
הוא חיטט בכיסו והוציא עשרה חרמשים.
האישה הושיטה לו שתי קופסאות קטנות, וסגרה את דלת התא, ממשיכה בסיורה ברכבת האקספרס.
"קח," קולין הניח קופסא של צפרדע שוקולד לרגליו של ג'וליוס.
"תודה," הוא אמר.
ג'וליוס פתח את הקופסא.
צפרדע בצבע חום קיפצה החוצה לידיו.
"תיזהר," אמר קולין. "שלא תברח לך."
ג'וליוס נגע קלות בראשה של הצפרדע.
הצפרדע לא נרתעה.
היא קיפצה על חזהו של ג'וליוס.
"נראה שהיא מחבבת אותך," אמר קולין. "אף פעם לא נתקלתי במקרה כזה."
"יש לי קשר מיוחד עם חיות," אמר ג'וליוס. "אבא שלי היה מורה לטיפול ביצורי פלא בהוגוורטס."
"כן," אמר קולין. "שמעתי עליו. למה הוא הפסיק?"
"פרופסור מקגונגל פיטרה אותו," אמר ג'וליוס בעצב. "היא לא חשבה שהוא מתאים לתפקיד."
"מה?" קולין נראה נעלב בדיוק כמוהו. "היא לא יכולה לעשות את זה!"
"זה בסדר," אמר ג'וליוס. "הוא בכל מקרה רצה לעזוב את העבודה כדי לטפל בי."

***

שמי הלילה היו זרועי כוכבים.
טירת הוגוורטס הלכה והתקרבה.
קולין וג'וליוס כבר לבשו את בגדי בית הספר.
לבסוף הרכבת נעצרה.
גל של תלמידים הציף את המסדרון.
ג'וליוס הצליח בקושי לצאת מהרכבת.
בדרך הוא כמעט רמס תלמידים למוות.
"תלמידי שנה ראשונה לפה!"
ג'וליוס עקב אחרי הקול.
איש גבוה ורזה הוביל תלמידי שנה ראשונה לאורך שביל עפר.
הוא מצא את קולין בין התלמידים, והצטרף אליו.
"אתה יודע איך קוראים לשומר הקרקעות הנוכחי?" שאל ג'וליוס.
"כן," קולין הצביע על האיש הגבוה והרזה. "אבא שלי אמר לי שקוראים לו דניאל לורנס."

תלמידי השנה הראשונה הגיעו לקצה השביל.
למולם, נפרש אגם כסוף, נוצץ באור הירח.
טירת הוגוורטס האימתנית, התנשאה מעליהם.
צריחיה הכהים, שנראה כאילו כל אחד מנסה לעקוף את השני בגובהו.
ג'וליוס הובל אל אחת הסירות הקטנות שעגנו על שפת האגם.
הוא ישב עם קולין, ותפס בערך חצי מהסירה.
הסירות החלו לשוט על האגם בקסם – זה הוקל לג'וליוס, כי לא היו לו כישורי שייט, והוא גם לא היה בטוח לגבי קולין.
ג'וליוס ליטף את פני המים.
הוא שקע במחשבות על הוגוורטס.
לאיזה בית הוא יתמיין?
האם קולין יהיה איתו באותו בית?
ג'וליוס מאוד קיווה שכך.
כי הוא כנראה הולך להיות החבר היחיד שלו שם.

לפתע ג'וליוס קלט בצללית שחורה חולפת מתחת לפני המים, ממש ליד הסירה שלו ושל קולין.
אדוות החלו להופיע על פני המים, עם כיוון שחייתו של היצור המוזר.
"שמעתי שדיונון ענק גר באגם," אמר קולין במסתוריות.
"מגניב," אמר ג'וליוס, עדיין עוקב בעיניו אחר הצללית.
הדיונון התרחק, עד שנעלם מטווח ראייתם.

הסירות נעגנו מעצמם בקסם, בצידו השני של האגם.
דניאל לורנס, שומר הקרקעות, עזר לילדים לצאת מהסירות אל היבשה, והוביל אותם לכיוון הטירה לאורך המדשאות.
הם עלו בגרם מדרגות קצר, ושומר הקרקעות הורה להם להתיישב על הרצפה, במה שנראה כמו מעיין מבואה.
זוג דלתות עבות וגבוהות ניצב – ג'וליוס הניח שזו הכניסה לאולם הגדול.
אביו של קולין, שהתברר גם כסגן המנהלת, הסביר להם על ארבעת הבתים ומצנפת המיון.
ג'וליוס ידע כבר את הכול.
הוא קרא את כל הוגוורטס: תולדות ארבע פעמים לפחות.
אבל לא כי הוא רצה לקרוא את זה.
אבא שלו רצה שהוא יקרא את הספר.
אבא שלו חשב שג'וליוס צריך לקרוא הרבה ספרים כדי לדאוג שהוא לא ינשור מהלימודים.
בשלב מסוים ג'וליוס השתכנע.
עכשיו ספרים היו כמו איבר נוסף מבחינתו.
ג'וליוס שם במזוודה שלו בין השאר, ספרים על חיות קסומות, כגון חיות הפלא והיכן למצוא אותן.
אבא שלו מכיר את מחבר הספר – ניוט סלמנדרה.
"- ועכשיו אני אוביל אתכם לאולם הגדול, שם יתרחש תהליך המיון והמשך הערב."
מחשבתו של ג'וליוס נקטעה במילים אלה.
פרופסור לונגבוטום הוביל אותם אל האולם הגדול.
ארבעה שולחנות מוארכים – שניים בכל צד, ניצבו לאורך האולם.
כל שולחן היה מקושט בצבעי הבית שלו – אדום וזהב לגריפינדור, שחור וצהוב להפלפאף, כחול וארד לרייבנקלו, וירוק וכסף לסלית'רין.
תלמידי השנה הראשונה צעדו לאורכו של ה'מסדרון' שנוצר בין השולחנות.
נראה שרוב העיניים התמקדו בג'וליוס, שהיה גדול מכל תלמיד שנה ראשונה פי אחד וחצי לפחות.
קבוצה של תלמידי שנה ראשונה נרגשים נאספה סביב המנהלת.
היא נקשה בכוס זכוכית שהחזיקה בידה, והורתה לשקט.
כולם השתתקו כבקשתה.
"וכעת," אמרה פרופסור מקגונגל. "ייערך טקס המיון. המצנפת רשאית להתחיל."
ג'וליוס הבחין במעין כובע מרופט, שנח על שרפרף קטן לצידה של המנהלת.
קרע נפער בין קפלי מצנפת המיון.
היא כיחכחה בגרונה, ופצחה בשירה:

אני מצנפת

ממיינת ושרה

השנה הייקו

מי לגריפינדור

אומץ אש אביריות

אדום וזהב

ולהפלפאף

אדמה ולב זהב

צהוב ושחור

וברייבנקלו

ספר,חכמה ורוח

כחול וארד

וגם סלית'רין

מים קור ושאיפות

ירוק וכסף.

התלמידים מחאו כפיים.
פרופסור מקגונגל הרימה את ידה לשקט.
"עכשיו נתחיל את המיון," היא הצהירה. "במפורד, הנרי".
ילד בלונדיני צעד לעבר המצנפת בלחץ.
הוא התיישב על השרפרף, ופרופסור לונגבוטום הניח את המצנפת על ראשו.
השתררה שתיקה, ואז המצנפת קראה: "רייבנקלו!"
הילד דידה לעבר שולחן רייבנקלו בקול תשואות רמות.
"דרסלי, פיטר!*"
ילד שמנמן ומתולתל חבש את מצנפת המיון על ראשו.
"הפלפאף!" קראה המצנפת, כשהילד העונה לשם פיטר הלך לשולחן הבית שלו, כשלחייו מסמיקות ממבוכה.
"האגריד, ג'וליוס."
תורו של ג'וליוס הגיע.
הוא הביט סביבו בחשש.
כל המבטים נפנו אליו.
הדם קפא בעורקיו.
קולין קרץ אליו בחיוך, זוקף את אגודלו.
ג'וליוס צעד לקדמת האולם, והתיישב על השרפרף, שכמעט קרס תחת כובד משקלו.
פרופסור לונגבוטום הניח את המצנפת על ראשו, ולחש לאוזנו של ג'וליוס, "בהצלחה."
לפתע קול הציף את ראשו של ג'וליוס
לא נראה שמישהו שם לב לקול.
כולם רק המתינו לקריאת הבית שאליו יתמיין ג'וליוס.
"חצי ענק... אני רואה..."
ג'וליוס הבין שזה קולה של המצנפת.
הוא השתדל להתעלם מהעקיצה.
"אתה מאוד חכם לגילך... אבל אתה לא מספיק יצירתי... אני אשים אותך ב... הפלפאף!"
את המילה האחרונה המצנפת אמרה בקול רם.
רצף של מחיאות כפיים נשמע, שדעך בתוך זמן קצר.
ג'וליוס התיישב ליד הילד הקודם שהתמיין – פיטר.
וכעת הגיע תורו של קולין.
הוא חבש את המצנפת, וחייך לעבר ג'וליוס.
במשך שתיקה ארוכה ומייסרת ג'וליוס חשב מה הוא יעשה אם קולין לא יהיה בהפלפאף, אבל נראה שתפילותיו נענו, כי המצנפת קראה: "הפלפאף!"
קולין התיישב משמאלו של ג'וליוס, מחייך מאוזן לאוזן.
עוד כמה ילדים התמיינו, כמו מרי נולן ("סלית'רין!"), ג'יימס פוטר ("גריפינדור!"), לילה סוזן ("רייבנקלו!"), וג'ונתן וולמון ("גריפינדור!").

פרופסור מקגונגל הודיעה שאין כניסה ליער האסור, ואין יציאה מחדרי המועדון לאחר חצות.
לסיום, היא נופפה בשרביטה, ושפע של אוכל מכל הסוגים הופיע על צלחות ההגשה.
עיניו של קולין התרחבו.
"אבא שלי לא סיפר לי על זה!" הוא אמר.
"אתה לא מצפה ממנו להרוס לך את כל ההפתעה," אמר פיטר.
ג'וליוס הביט בשולחן הסגל.
פרופסור לונגבוטום פיטפט עם איש כהה עור, שצלקת הסתמנה לאורך לחיו.
ג'וליוס הניח שזה המורה החדש לטיפול ביצורי הפלא.
אבא שלו סיפר לו הרבה עליו, ולא בהכרח דברים טובים.
נראה שהוא עדיין נוטר טינה על שפיטרו אותו מהתפקיד, למרות שהוא לא התנגד לכך בהתחלה.

פיטר, ג'וליוס וקולין דיברו, תוך כדי אכילה משלל המטעמים של הסעודה.
פיטר התברר כילד מאוד נחמד, שהגיע ממשפחה של מוגלגים.
הוא סיפר שיש לו קשר למשפחת פוט, כי אבא שלו הוא בן דוד של הארי פוטר.
"דה בבש מקטיף!" אמר קולין בפה מלא בתפוחי אדמה.
"מה?" שאלו ג'וליוס ופיטר באותו זמן.
קולין בלע את תפוחי האדמה שבפיו.
"זה ממש מגניב!" הוא חזר.
"אני יודע," אמר פיטר. "כל כמה זמן יוצא לי לפגוש את בני הדודים שלי מדרגה שנייה. משפחת פוטר. יש לי יחסים מאוד טובים עם ג'יימס פוטר, כי הוא בגיל שלי. אני חושב שהוא ילד מגניב."

לאחר הסעודה, כל מדריך הוביל את התלמידים, כששנה ראשונה בראש, לכיוון חדרי המועדון שלהם.
נער גבוה עם שיער מסודר וארשת פנים חביבה הוביל אותנו לחדר המועדון של הפלפאף.
צעדנו במסדרונות הטירה המוארים באור קלוש לעבר-
"- ערימת חביות?!" אמר פיטר בהלם. "זאת הכניסה שלנו?"
"כן," אמר המדריך באדישות. "יש להקיש את הקוד הסודי על החביות."
המדריך החל להקיש על החבית השנייה מהסוף.
ג'וליוס זיהה את המקצב.
זה היה המקצב של השיר, "הלגה הפלפאף".
החביות זזו ממקומם, ודלת עגולה הופיעה ביניהם.
המדריך פתח את הדלת והוביל אותנו אל תוך החדר.
החדר נגלה אלינו.
חדר המועדון היה חדר גדול ועגול עם תקרה נמוכה.
הנוף שנשקף מהחלונות העגולים היה של דשא צח וסביונים.
ג'וליוס הרגיש בחדר המועדון את ההדגשה של יסוד האדמה, הרי שצמחים רבים היו תלויים בכל רחבי החדר.
שני גרמי מדרגות השתרכו לעבר המעונות.
ג'וליוס סימן לפיטר וקולין לבוא בעקבותיו, כשמסכה של אושר מרוחה על פניהם.
הם עלו אל מעונות הבנים.
מיטות אפיריון עם כילות מוסטות חיכו להם שם.
"זה מדהים," אמר קולין.
הוא שכב על אחת המיטות, ונשם לרווחה.
ג'וליוס בחר לעצמו את המיטה שלידו.
על אף המחשבות המתרוצצות במוחו, ומאיימות להשאיר אותו ער כל הלילה, הכרית הנעימה והשמיכה הכניעו אותו במהרה, והוא נרדם עוד לפני שהספיק לחשוב על שום דבר, מלבד השינה הטובה שהוא שאליה הוא זקוק.

*לכל חדי העין שבמקרה קראו את הפאנפיק שלי, "עוטי השיריון בהוגוורטס", פיטר דרסלי היא דמות OC שהמצאתי לצורך הפאנפיק "עוטי השיריון בהוגוורטס", והחלטתי להכניס גם לפאנפיק הזה.
פיטר דרסלי הוא בנו של דאדלי (שהתחתן עם מוגלגית לצורך העניין), ומתגלה כקוסם, מה שאומר שהוא בעצם בן מוגלגים, או בכינוי הפחות ראוי: "בוצ-דם".
למי שמעוניין בפאנפיק "עוטי השיריון בהוגוורטס", מוזמן לבדוק אותו.
הפאנדום שלו הוא צבי הנינג'ה והארי פוטר בהתחלה, אם כי יש כמה הפתעות בהמשך.
זה בעצם טרילוגייה של פאנפיקים (פאנפיקים עם עוד שני פאנפיקי המשך).
לראשון קוראים: "עוטי השיריון בהוגוורטס – הנבואה".
לשני קוראים: "שובם של עוטי השיריון – הפלישה".
לשלישי, שעדיין בכתיבה קוראים: "עוטי השיריון – הסיכוי האחרון של הוגוורטס"

הפרק הקודם		הפרק הבא