שנייה אחת אחר כך

הזכויות כולן שמורות לג'יי קיי רולינג, חוץ מהרעיון עצמו, תהנו.

פרופסור דמבלדור ישב בחדר המנהל שלו, ושיחק עם הנוצה האדומה ששימשה לו לכתיבה. הוא סובב אותה באוויר, הפך אותה שוב ושוב וטבל אותה בדיו מדי פעם. הוא לא יכל לחשוב על ניסוח מספיק טוב שיסביר לשר הקסמים הנוכחי, שוב פעם, למה הוא רוצה להישאר רק בגדר מנהל בית ספר.
"אדון שר הקסמים הנכבד..."
דמבלדור עבר בייאוש עם השרביט על המילים ומחק אותן. הקלף הפרוס לפניו זז מעט כשרוח קלה נשבה מהחלון, והוא תפס בו והחזיר אותו למקומו, כדי לנסות לשוב ולכתוב משפטי פתיחה חסרי משמעות.
שערו של דמבלדור, שהיה פזור סביבו ודמה לרעמה קלה, היה לבן כמעט לגמרי. למרות זאת, פה ושם נראתה שערה ג'ינג'ית בודדת שנשארה לזכר ימי הילדות שלו. הוא לבש חלוק סגול, וגלימה, והיה ניכר שיצא ממיטתו רק בשביל לסיים עם משימת הכתיבה.
בחדר היה אור קלוש שבקע מכדור אור קטן, דומה לשמש קטנה, שריחף בחלל החדר בסיבובים איטיים ומידי פעם נגע קלות בקיר, ומיהר להתרחק ממנו.
בחוץ היה קריר, והרוח הקרה שנכנסה דרך החלון גרמה לדמבלדור להדליק את האח בהנפת שרביט.
בבת אחת, שניה אחרי שהדליק המנהל את האש, היה רעש חזק ובאמצע חדרו הופיע אדם. דמבלדור קם מיד, אוחז בשרביטו בכוח ומתכונן לתקוף.
הנער שהופיע באמצע החדר היה חבול, מדמם, ובידו הוא אחז בשרביט שהיה זהה בדיוק לשל דמבלדור. שערו השחור היה פרוע ומלוכלך, ומעיניו ניבט טירוף קשה שגרם לאישוניו להתרחב בצורה לא טבעית. הוא היה כפוף, ורועד, ומהרגע הראשון רק הסתכל לכל הכיוונים, עובר עם עיניו על כל פרט ופרט בחדר המנהל.
על מצחו של הנער הייתה צלקת מוזרה, שצורתה דמתה לברק. עיניו היו ירוקות, ורק אחרי התבוננות נוספת, דמבלדור ראה שהנער מחזיק עוד שרביט, שלא דמה כלל לשרביטו שלו.
"ד... דמבלדור?" שאל הנער בקול רועד, ואז דמעות החלו לזלוג על לחיו בלי שליטה. הוא התחיל לרעוד אפילו חזק יותר, ודמבלדור עקף את שולחנו והספיק לתפוס בנער לפני שקרס על הרצפה.
המנהל הושיב אותו על אחת הכורסאות, ואז נשען על הקיר מאחורי שולחנו ונעץ מבט בנער הרועד. הבהוב מוזר של מתכת משך את תשומת ליבו, ובבלבול מוחלט הוא שם לב למחולל זמן שניטלה ברפיון מצווארו של הנער.
"הרסתי הכל" פלט הנער בשיניים נוקשות. "אבל לא יכולתי יותר.. לא יכולתי לסבול את זה!"
הוא המשיך לבכות, ודמבלדור ראה את ידיו מתהדקות סביב השרביטים בכוח רב.
"מהיכן הגעת?" שאל לבסוף המנהל, אחרי שהצליח להחליט איזו שאלה הוא ישאל קודם.
"הרסתי הכל" ענה הנער, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה.
"תעזור לי.. תעזור לי דמבלדור אני מתחנן בפניך."
המנהל הביט בנער במעט סלידה, במיוחד כי המראה הכללי שלו דמה לגמדון בית חולה.
"אני לא יכול יותר" חזר הנער בבכי. "ניצחנו בקושי.. כולם מתו בשבילי. אני לא יכול יותר, אני לא יכול, הניצחון לא שווה כלום ככה..."
"חזרת בזמן?" שאל דמבלדור, והתחיל לפסוע מעט ברחבי החדר.
הוא לא ענה, וכשדמבלדור פתח את פיו לומר משהו, הנער התפרץ לדבריו.
"דמבלדור, פישלתי בגדול, הרסתי הכל" הוא חזר לבכות. "מישהו צריך לסיים את זה, אני לא יכול לשאת את הנטל הזה יותר על הכתפיים שלי. בבקשה דמבלדור, אני צריך שתעשה משהו, תעזור לי, תהרוג אותי!"
את שתי המילים האחרונות הנער צרח. הוא נפל על הרצפה, וכרע על שש.
"בבקשה, תהרוג אותי" הוא בכה בלי להביט בדמבלדור, שעמד מעליו ופניו הביעו חלחלה עמוקה.
"אני לא יכול להרוג או – "
"נו כבר!!" צרח הנער על דמבלדור, קם, ונתמך על ידי הקיר כדי לא ליפול שוב מהרגליים.
דמבלדור, בחצי פסיעה אחורנית, רק הביט בו ושתק.
בסופו של דבר הנער נעמד ביציבות, ונשם עמוק.
"אם אתה לא תהרוג אותי, אני אהרוג את עצמי" אמר הנער, וכשהרים את שרביטו, דמבלדור מיהר אליו כדי למנוע ממנו.
בשניה שנגע בו המנהל, שניהם נעלמו מהמקום, ובמערבולת של צבעים וחוסר נשימה הם הופיעו במקום אחר – רחוב שקט, חשוך, ריק מאדם.
דמבלדור הרים את מבטו והביט סביבו, לקחה לו דקה שלמה, שבמהלכה הנער כבר התחיל ללכת אל הבית הקרוב, להבין שזה הרחוב של משפחת פוטר.
"מה אתה עושה?!" זעק דמבלדור ומיהר אחרי הנער. "עצור! איך אתה יודע מי גר כאן?!"
הנער התעלם והמשיך ללכת.
בלית ברירה דמבלדור הוציא את שרביטו – שרביט הבכור – הרים אותו וצעק "שתק!!"
הוא לא ראה את זה, אבל באותה שניה גם הנער הרים את שרביטו, האחד שהיה נראה זהה בדיוק לשל דמבלדור, וצעק אף הוא את אותה קללה.
האור האדום התנגש זה בזה, אבל אז קרה דבר מוזר. שני שרביטי הבכור התפרקו והתפוצצו, והותירו את הידיים של בעליהם שחורות ושרופות.
דמבלדור הביט באימה בידו השחורה, אבל כשהסתכל שוב אל הנער, הוא ראה אותו כבר על מפתן הדלת של משפחת פוטר.
"לאא!" צעק דמבלדור, אבל הנער שחור השיער פתח את הדלת בקלילות, ועשה צעד לבפנים.
המנהל תחיל לרוץ אליו, ותוך כדי שמע צעקת קרב מתוך הבית, ואז אור ירוק סינוור אותו. כשנכנס, הוא ראה את ג'יימס פוטר שוכב על הרצפה בפיסוק אייברים ועיניו פקוחות, אבל חסרות חיים.
"ג''ימס?" שאל ברעד דמבלדור, וכרע לידו.
הוא לא זז.
דמבלדור קם, מתעלם מהכאב הנורא בידו ועלה אל הקומה השנייה. הוא שמע מישהו מדבר, ואז קולה של לילי פוטר נישא באוויר.
"בבקשה, לא!" היא צרחה, ודמבלדור פרץ לחדר הילדים הקטן. הנער החזיק את שרביטו השני, וכיוון אותו על לילי.
"זוזי!" הוא צעק. "זוזי עכשיו!"
"לא!!" היא צרחה, ודמבלדור ראה שהיא עומדת, פורסת את ידיה מול העריסה הקטנה שעמדה מאחוריה.
הבן הקטן שלה, התינוק, הציץ מאחורי גבה של אימו והביט בחוסר הבנה במתרחש.
הנער צעק "אבדה קדברה", וכשהקללה פגעה בלילי היא קרסה, חסרת חיים, על הרצפה. הנער התקרב אל הארי, התינוק, והרים את שרביטו.
"עצור" אמר דמבלדור.
הנער הסתובב, וכשהביט בעיניו של דמבלדור, המנהל לא ראה דבר חוץ מטירוף. הנער איבד את שפיותו, וכל גופו רעד.
"אני חייב.. זה יותר מידי בשבילי..." דמעות זלגו על לחייו, ולפתע היה בו משהו מוזר, כמעט לא אנושי...
לפני שדמבלדור הספיק לזנק עליו, הנער צרח מילים שדמבלדור לא יכל לשמוע, אור ירוק בוהק פגע בתינוק, והכל התפוצץ.

דמבלדור התעורר לקול בכי של תינוק, ששכב בעריסה שבורה בין חלקי הבית, שהתפרק לגמרי. ההריסות היו בכל מקום, ונוזל חם זלג במורד כתפו של דמבלדור.
הזקן קם בקושי רב, מועד פה ושם, וניגש אל הארי הקטן. הוא שלף אותו מהעריסה, והביט בו, בודק אם הוא נפצע.
"שש.. הכל בסדר" הוא לחש לתינוק הקטן.
משהו בולט מעט גרם לדמבלדור לנקות את מצחו של התינוק מאבק, ולהסיט את הפוני הקטן השחור שכבר התחיל לצמוח לו.
צלקת לבנה, בוהקת, בצורת ברק, התנוססה על מצחו של הארי הקטן, אחת זהה בדיוק לזו של הנער.

אשמח לת"ב (: