עד שניפגש

בס"ד

"כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

כתבתי את הפאנפיק עם אחותי (לונהמלכה) שורה שורה

(וזה מסביר את ההבדלים בסגנון;)

מקווה שתהנו:)

הלילה היה הלילה האפל ביותר שהיא חוותה מעודה.

הירח היה מכוסה בשכבות רבות של עננים,והיער הסתיר את האורות שבקעו מהטירה שזרחה כמו בכל לילה.אז היא עוד הייתה בודדה. אף אחד עוד לא אימץ אותה,אבל הדבר שהחזיק אותה היה הידיעה שהוריה היו קוסמים והיא גם תהיה כזו.

היא הלכה לה בחשיכה קופצת מכל רחש קטן, היא אימצה את עיניה, מסתכלת סביבה בחשש,מקווה שכמו שהיא לא רואה אף אחד גם לא רואה אותה.

היא פחדה כל כך. הרי אי אפשר להתחמק מהמנהלת, היא תמיד רואה הכל, והיא גם שמעה כל כך הרבה סיפורים על זה שאין לנקוב בשמו…

החושך כמו חיפה על המעשה שהיא עומדת לעשות על המעשה שחינכו אותה לא לעשות לעולם, המעשה שהוריה השביעו אותה שלא תעשה- המעשה הנורא ביותר, היא ברחה.

היא מעולם לא סבלה את בית היתומים. אף פעם לא היו לה חברות היא תמיד שקלה לעשות את זה . עכשיו היא סוף סוף אזרה אומץ ויצאה מהמיטה, באישון לילה, ועשתה את זה.

היא תמיד רצתה לברוח לצאת מהכלא שהיה ביתה למשך כל כך הרבה שנים, ולרוץ,לפרוש כנפיים ולעוף למקום שהיא שמעה עליו כל כך הרבה, המקום שמילא את ילדותה במסתורין יופי וצחוק, המקום הבטוח היחיד בשבילה-הוגוורטס.

היא שמעה על המקום כל כך הרבה והיא גם הרגישה שהיתה שם פעם, היא כל כך רצתה ללכת לשם לראות איפה למדו גדולי עולם הקוסמים הארי פוטר, רון וויזלי, הרמיוני גרינג׳ר ואלבוס דמבלדור…

היא הלכה שעות לא מפסיקה לרגע עד שהשמש עלתה מאירה את היער שנראה אין סופי,היא התיישבה למרגלות עץ זקן נאנחת בכבדות,משהו בתוכה אמר לה שהיא קרובה, אותה תחושה עמומה בתוכה שהוליכה אותה כל הלילה הארוך, ולראשונה מזה שנים היא נרדמה עם תחושה חמימה בלב.

היא חלמה על שנים של לימודים בהוגוורטס… לימודים של לחשים, שיקויים, שינויי צורה ועוד מליון דברים שאפילו אי אפשר לדמיין…

כשהיא התעוררה הערב כבר ירד הכל מסביבה היה חשוך,אבל למרות החושך היא הרגישה בטוחה כאילו משהו שהיא אוהבת צופה בה ומשגיח אליה. היא קמה בזהירות והתחילה ללכת אל עבר המקום שהלב שלה הורה לה המקום שעליו חלמה במשך שנים ארוכות.היער היה חשוך ושקט, מידי פעם נשמעו יללות זאבים ממרחק היא המשיכה ללכת שומעת פרסות סוסים מהדהדים מאחוריה היא הגיעה לקצה היער. אושר הציף את גופה, ופתאום האור הכה בפניה, אור שבקע מהטירה שנגלתה לנגד עיינה המשתאות, אור חמים ונעים, אור שהזכיר לה את ילדותה, האור שהיא אפילו לא ידעה שהיא התגעגעה אליו. היא פסעה עוד צעד מהופנטת. אל הטירה שכמו קיבלה אותה בברכה. היא התחילה לרוץ כשלפתע הבחינה בזוית עינה בנער, בערך בן גילה, שישב בודד ליד עץ גדול, מבט מהורהר על פניו,היא האטה את קצב ריצתה  והתקרבה אליו. הוא נפנה אליה בהפתעה. היא הביטה בו בחשש והתקרבה אליו באיטיות. אבל לפתע הוא שלף במהירות את שרביטו וצעק ״שתק״. היא נפלה לאחור בחבטה,ראשה נחבט בקרקע בחוזקה והיא איבדה את הכרתה.

כשהתעוררה, היא גילתה שהיא באמצע מעגל גדול של אנשים שעל פניהם דאגה. היא הסתכלה וראתה אנשים שנראים לה מוכרים. היא ראתה אותם פעם, אולי בתמונה עם הוריה? או אולי בעיתונים הקסומים שהוריה היו קוראים? מה שבטוח הם הזכירו לה אנשים שהיא ראתה אותם איפה שהוא… בביתה הישן והטוב…