עפיפונים-סונגפיק

הארי פוטר

עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה,
כֵּן זוֹ תְּחִילַּת כָּל פָּרָשָׁה

כן, והם באמת התחילו שלושה. רון, הארי והרמיוני. החבורה הבלתי-נפרדת. החבורה הנצחית. מי היה מאמין שהמלחמה האיומה הזאת היא מה שתפריד בניהם לנצח?

אֶחָד כָּחֹל, שֵׁנִי יָרֹק
רַכִּים קַלִּים וּמְלֵאֵי צְחוֹק

הרמיוני ורון חיו את החיים. הם אלה שבאמת נהנו. הם הרשו לעצמם לצחוק. לא היה להם על מצפונם מוות של מאות.

וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
לְלֹא כָּל צֶבַע וְגָוָן

הארי באמת היה לבן כזה. שטוח, ריק. הוא עצר את עצמו מהבעת כל רגש, כמעט. עשה את מה שציפו ממנו: להביס את זה-שאין-לנקוב-בשמו, וזהו.

אֶחָד טָבַע בַּסְּעָרָה
שֵׁנִי – פָּגַע בּוֹ רוּחַ רַע

אחרי המלחמה הקשר בניהם ניתק. רון והרמיוני התחתנו ועברו לחיות את חייהם. לא שהארי האשים אותם-הוא היה פגוע ומצולק נפשית קשות מהמלחמה. הוא הבין למה לא רצו להישאר איתו. אבל זה בכל זאת פגע. כמו חצים בלב.

וְהַשְּׁלִישִׁי, לָבָן, נָדוֹשׁ
הִמְשִׁיך לָשוּט, הִמְשִׁיך לִדְרֹשׁ

אוהו, וכמה דרישות היו לו. אחת מאותן צלקות נפשיות שהיו לו, הייתה שהיה לו קשה להסתפק. תמיד היה לו צורך בשלמות. והוא היה מודע לזה, אך לא ידע איך לטפל בזה...

לי ג'ורדן

עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה
עָמְלוּ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה

פרד, ג'ורג' ולי. שלישיית פורעי החוק האולטימטיבית.

אֶחָד אָדֹם, שֵׁנִי שָׁחֹר
שְטוּפֵי זֵעָה, מֻכִּים בַּקֹּר

פרד וג'ורג' סבלו הרבה יותר ממנו. הם חיו חיי דוחק ומחסור, ובכל זאת הצליחו להישאר עם חיוך תמידי על פניהם.

וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
לְלֹא כָּל מֶתַח וקָרְבָּן.

החיים שלו באמת היו תותים. מושלמים, אפילו. ברור, היו מדי פעם פגמים, כמו למשל, מותה של סבתו, אבל אלה דברים שקורים לכל אחד, בסופו של דבר.

אֶחָד נָפַל מִמַּאֲרָב
שֵׁנִי – נָקְבָה בּוֹ אֵשׁ הַקְּרָב

וזה באמת נכון: פרד נרצח במהלך הקרב על הוגוורטס, וג'ורג' איבד את אוזנו במהלך מסע ההעברה של הארי אל המחילה.

והַלָבָן נִכְלַם עָבַר
בְּלִי זִכְרוֹנוֹת, לְלֹא עָבָר

ומאותו רגע, קשרם ניתק. ג'ורג' הפך למנוכר, מרוחק. בילה שעות רבות בביתו. בקושי יצא החוצה. רק את אנג'לינה, אשתו, ראו מחוץ לביתם. והוא, נשאר בפנים...

דראקו מאלפוי

עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה
שִׁפְלֵי מַבָּט מֻכֵּי בּוּשָׁה

דראקו, קראב וגויל. שלישיה שפלה ואפלה.

אֶחָד אָפֹר שֵׁנִי צָהֹב
שְׁבוּרֵי שִׁדְרָה, גְּרוּמֵי מַכְאוֹב

קראב וגויל באמת סבלו הרבה יותר ממנו בחייהם!

וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
חֲסַר סִיגִים וְלֹא מוּבָן.

גם גבולות לא היו לו. חשב שכל העולם מסתובב סביבו, על הזרת שלו. יותר מדי אגו. נפוח כל כך...

אֶחָד נִשְׂרָף עַל לֹא אֱמֶת
שֵׁנִי נִתַּק חוּטוֹ וָמֵת.

האש שקראב הצית פגעה בו והרגה אותו... וגויל נרצח בקרב. ודראקו? נותר לבד.

וְהַשְּׁלִישִׁי מִתּוֹך חוֹבָה
נִשְׁאַר לָהֶם לְמַצֵּבָה

כן, זה נכון. את קשריו עם פנסי ובלייז ניתק, ונותר לבד עם אסטוריה, אשתו, ובנו, סקורפיו. אך כשהיא מתה, והוא יצא להוגוורטס, אז הוא נותר לבד, אך זה לא הפריע לו. זו התחושה שהייתה לו במהלך רוב חייו...

רמוס לופין

עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה
וְזֶה סִיּוּם הַפָּרָשָׁה

ג'יימס פוטר. סיריוס בלק. רמוס לופין. שמות שתמיד הלכו יחד.

אֶחָד זָהֹב שֵׁנִי מֻכְסָף
לֵב כָּל עַלְמָה לָהֶם נִכְסַף

מה שנכון-נכון. אף עלמה לא עמדה בפני סיריוס, ואפילו לילי נכנעה לבסוף לג'יימס.

וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
שָׁקֵט קוֹדֵר וּמְאֻבָּן

פעם בחודש הוא היה נעלם, בתור אדם-זאב, והם, שגילו את סודו, לא ברחו ממנו... וזה פתח את ליבו בפניהם... אך מבחוץ, עדיין היה כזה...

אֶחָד הִרְקִיעַ וְנֶחְנַק
שְׁנֵי – שָׂטָן מוֹחוֹ יָנַק

ג'יימס נרצח. סיריוס נרצח. רמוס לופין נותר לבדו.

ְרַק אֲנִי עוֹד מְשׁוֹטֵט
לִצְחֹק לַחַי לִבְכּוֹת לַמֵּת 

*אני לא מחשיבה את פיטר פטיגרו כקונדסאי אמיתי, בגלל הבוגדנות הבלתי-נסלחת שלו, והחלטתי לוותר על מותו של לופין...

מידע חשוב על השיר:

השיר הזה נכתב על ידי סרן מנחם פונדק, זכרונו לברכה.

את השיר כתב על חבריו שנפלו במהלך שירותם הצבאי, וזמן קצר אחר כך, נפל גם הוא.

השיר הזה גורם לי לבכות בכל פעם מחדש.

מקווה שתבינו למה בחרתי דווקא בו ותבינו את ההתרגשות שלי.

ויתורי זכויות:

לג'יי.קיי. רולינג על הדמויות והעלילה

לאתר שירונט על המילים לשיר

לאתר יזכור על המידע על סרן מנחם פונדק ז"ל

וואו, מקווה שאהבתם! באמת בכיתי כשכתבתי את זה...

אשמח לתגובות, זה הסונגפיק/פיקצר הראשון שלי...