הארי פוטר בעולם האמיתי

ויתור זכויות לג'יי.קיי. רולינג!!

הארי ישן. פניו נמרחו על החלון והוא היה שקוע בשינה עמוקה. מדי פעם הוא קצת נחר. הם ישבו ברכבת האקספרס מהוגוורטס, הם היו אמורים להגיע תוך שעה.

רון, הרמיוני  וג'יני היו שקועים בשיחה על בחינות הבגרות של ג'יני, שהתקיימו בסוף אותה השנה. נוויל ולונה קראו את הגיליון החדש של הפקפקן. "רון, תעשה לי טובה, תבדוק אם הארי עדיין בחיים," אמרה הרמיוני אחרי כמה דקות שבמהלכן הארי לא זז. "אר-מא-ני!" אמר רון בפה מלא בעוגות קדרה וצפרדעי שוקולד. הוא בלע והמשיך: "הארי בחיים, נו באמת… הנה, הוא אפילו נחר שוב!" אמר רון ופתח חבילה חדשה של סוכריות ברטי-בוטס בכל הטעמים. הוא שלף סוכריה ורודה מנוקדת בלבן, והריח אותה. "ממ… מריח טוב." הוא נגס בה בקצה שיניו. "אוי, איכס, תולעים. למה שהם יכינו סוכריה כזאת?" רון נגעל ושטף את פיו בלגימה גדולה של מיץ דלעת.

"איכס, רון, זה דוחה!" אמרה ג'יני כשהרימה את מבטה, בדיוק כדי לראות את רון דוחף לתוך פיו צפרדע שוקולד משתוללת. "ג'יני, סתמי. או, סוף סוף! קיבלתי את עין-הזעם!" "יש לעין הזעם קלף בצפרדע שוקו…" ג'יני נקטעה על ידי עצירה פתאומית של הרכבת. "איה!" צרחה הרמיוני כשנוויל עף בדיוק עליה. הארי התעורר בקפיצה ושלף את שרביטו. "מה קרה?" הוא שאל, מנומנם. "הרכבת נעצרה פתאום! אוי!" ענתה לונה בקולה הרגוע והישנוני, ולפתע נכבו כל האורות. "אתם חושבים שיש עוד מתקפת סוהרסנים?" שאלה ברעד הרמיוני. הייתה לה חוויה נוראית עם הסוהרסנים עוד משנתם השלישית בהוגוורטס. "לא לדאוג, לא לדאוג!" אמר הארי בחוסר סבלנות. "אני יודע להפיק פטרונוס!" הוא רטן. הוא עוד היה נורא עייף, את הלילה הקודם הוא בילה בהתרוצצויות ברחבי הטירה בשביל אריזות אחרונות, וישן בקושי שעתיים.

לפתע דלת התא נפתחה בטריקה. אדם לבוש כולו שחור נכנס, סגר מאחוריו את הדלת ושלף את שרביטו. הוא נופף בו והאורות נדלקו. הוא הגיף את התריסים בתא. "הארי פוטר," הוא אמר בקול חורק, עמוק ומחוספס, שעשה לכל הנוכחים צמרמורת.

הארי הרים גבה. "מה אתה רוצה?" הוא שאל. "אתה הנבחר?" "מה?" התבלבל הארי. "תענה על השאלה שלי. הם אתה באמת הנבחר? זה שאמור להביס את אדון האופל?" "אני… אני מניח שכן… רגע, אתה אוכל-מוות?!" צעק הארי.

"מופליאטו." לחש האיש וכיוון את שרביטו אל הדלת. "אני… אתה… הנסיך חצוי הדם… מה?! רגע, אתה סנייפ?" "פוטר, פוטר, פוטר…" אמר האדם בקול מלגלג. "אומניאטו מוטיוס." הוא מלמל, והארי חש כיצד גופו מתקשח. האדם שיתק אותו, ויחד איתו גם את כל יושבי התא. הוא כיוון את שרביטו אל הארי ואמר: "רליסיו!" והארי שוחרר. הוא הרים את שרביטו מהרצפה. "תהית פעם איך זה להיות מוגל, הארי?" אמר האדם בקול רגוע להחריד. "לא, למען האמת, כי עד גיל 11 הייתי מוגל!" צעק הארי בכעס. "לא היית. חשבת שהיית. אבל לא היית." "אז זה אותו הדבר, לא?" רטן הארי. "ממש לא. אני עומד לגלות לך בדיוק איך זה מרגיש. רק אישה אחת תוכל לעזור לך. נראה אם תמצא אותה," הוא לחש בקול רווי זעם. "את... את מי?" שאל הארי בבלבול, אך לא קיבל תשובה. "אקספדיטיום!" הוא צרח, והארי איבד את הכרתו.

מקווה שיאשרו את הפאנפיק הזה!