מולי

כל הדמויות , המקומות , המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי קיי רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו שום רווח כלכלי. 

זה הפאנפיק הראשון שלי, אז בבקשה תיתנו לי עצות.

מולי התיישבה ליד הפסנתר. זה היה חודשיים אחרי המלחמה, ונראה שכולם היו עסוקים מידי. ארתור עזר לשחזר את משרד הקסמים, וכל שאר ילדיה ניסו להתאושש מהמלחמה. היא הניחה את אצבעותיה על הקלידים ומתחה אותן בדממה. עברו שנים מאז שניגנה לאחרונה. באותו רגע מולי נזכרה בעברה. אימה, סמנתה פרואט, תמיד התעקשה על כך שילדיה ילמדו לנגן בפסנתר.

היא עצמה הייתה אחת מהנגנות היותר מוכשרות שמולי הכירה. שמלאו למולי 4 שנים, היא הושיבה אותה ליד הפסנתר והתחילה ללמד אותה. וככל שעבר הזמן מולי אהבה את זה יותר ויותר. אבל לפני שנים החיבה שלה לזה נגמרה. מולי לא יודעת בדיוק איך זה קרה פשוט יום אחד היא התעוררה וחשבה לעצמה: "מה הטעם לנגן מנגינות עליזות אם מי שאין לנקוב בשמו שולט?".

והיום אחרי כמעט 20 שנה, היא מנסה לנגן. במובן מסוים זה שיעשע אותה. אבל עכשיו, אחרי מותו של פרד, היא חייבת משהו  שיעסיק אותה. היא התחילה לנגן מנגינה עליזה שאימה לימדה אותה. לפי שהגיעה לתו האחרון היא הפסיקה ועיקמה את אפה. "זה לא זה" מילמלה. היא ניסתה שוב. ושוב. ושוב. אבל זה פשוט לא היה זה. מולי עצמה את עיניה והתמקדה בדמותה הענוגה של אימה אשר אומרת לה: "יקירתי, לפעמים את צריכה לתת לרגש להוביל אותך".

והיא נתנה. מולי הרגישה את  אצבעותיה מרחפות על הקלידים וטוות מנגינה עצובה שגרמה לליבה לפעום בכאב. היא ניגנה עוד כמה דקות ואז הפסיקה. היא חייכה חיוך עצוב. מולי סוף סוף מצאה את הדבר אשר גרם לליבה להיות שלם שוב.