הסיפור שלא סופר. פיקצר.

טירת הוגוורטס הייתה כבויה מאורות, המסדרנות היו חשוכים לגמרי, פרט לירח, שהאיר במקצת את המסדרונות. כל התלמידים, המורים והרוחות ישנו, אפילו גמדוני הבית הפסיקו את עבודתם.
אבל שלושה דמויות התהלכו בהוגוורטס.
"קרניים, אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" שאל רמוס, חבל ששאל את השאלה מאוחר מידי.
"כן," אמר ג'יימס, הוא כעס במקצת על רמוס שלא בוטח בו, אך נרגע מייד.
"בטוח?" שאל רמוס ברעד.
"אתה מדבר כאילו אתה רואה ירח מלא," אמר ג'יימס ופגע בנקודה רגישה אצלו.
"חתיכת-"
"שתקו!" התערב סיריוס. "אנחנו בסיטואציה גרועה עכשיו אנחנו לא יודעים איפה-"
מיאו נשמע מקצה המסדרון. שלושתם הבינו מי זאת. בעצם, היו שתי אפשרויות, אבל כולן יובילו אותם לעונש.
"אוי ווי. הלכו הציונים והחלום לפרופסור להתגוננות בכוחות האופל..." אמר רמוס בלחץ.
"אלוהים, אנחנו חולמים פה על חנויות מתיחות ואתה חולם על... הוגוורטס... בגיל שישים?!" אמר ג'יימס בקולניות יתרה. הם שמעו תפיפות רגליים מתקרבות אליהם.
"אוי ווי." אמר ג'יימס.
הם החלו לברוח, עד שקיר חסם את דרכם.
"גלימת ההיעלמות. מהר." אמר סיריוס.
"במזוודה שלי..."
"חתיכת –"
"תסתמו!"
התפיפות התקרבו אליהם. הם התרחקו לכיוון הקיר. ג'יימס עצם את עיניו בכוח, עד שלפתע, הוא הרגיש שהוא נופל לאחור בסלטה. הוא פתח את עיניו, חדר! החדר הזה הציל אותם.
הוא סוף-סוף פתח את עיניו וסרק את החדר. לא היה בו כלום מלבד שני לפידים בוערים, כורסא ושולחן. אבל זה עדיף מאשר חדרו של סנייפ או חדרו של פילץ' שאילו היו עלולים להישלח.
"רגע," אמר ג'יימס ונגע בקיר שממנו נכנסו בידיו. "נעול," הוא אמר בלחץ.
"לא יכול להיות, קרניים אל תעבוד עליי." אמר סיריוס ונגע בידיו בקיר. "או-קיי, אני נשבע שאני אתבע את דמבלדור על זה."
ג'יימס היה משועשע, "על מה בדיוק? 'הסתובבתי במסדרונות מחוץ לתחום ונפלתי לחדר מוזר, שלא לדבר על זה שבקושי יצאתי ממנו.'"
"אוח. אני מוותר." אמר סיריוס והתיישב על הכורסא.
"וואו, אחי, למה אני צריך להיות על הרצפה המלוכלכת ואתה על הכורסא?"
"כי ככה." אמר סיריוס בשביעות רצון.
"למה ככה?"
"כי מי שתופס הוא הזוכה."
הם המשיכו להתווכח על הכורסא, אך סיריוס עמד על שלו. עד שרמוס הרגיע את הרוחות ואמר שהם יצטרכו לחשוב על איך הם יצאו.
סיריוס הניח את ידו על סנטרו, כמו האנשים בסרטים שניסו לחשוב. ג'יימס נאנח למראהו.
"תגיד, מאיפה התנוחה הזאת?" העיר לו בעוקצנות.
"זה היה בארתור, הקוסם המטורלל בבר הקסמים, חלק ב'." אמר סיריוס, נעלב מההערה.
"אה. אז שתדע, ארתור היה חסר קסם לחלוטין, אם אתה חושב שנצא מכאן ללא קסם אתה טועה." אמר ג'יימס בלגלוג והתיישב על הכורסא, כשקלט שסיריוס כבר לא לידה.
"היי, זאת הכורסא שלי." אמר בכעס, אך ג'יימס התעלם וחייך.
"מי שתופס הוא הזוכה," הזכיר לו ג'יימס.
סיריוס מלמל בכעס דברים לא מובנים.
"טוב, איך יוצאים?" שאל רמוס.
"זועקים לעזרה, דא." אמר ג'יימס כאילו זה היה מובן מאילו.
"מה שעשיתם היה חסר אחריות, ממש! אני אדון עם דמבלדור וסוורוס על העונש שלכם, בינתיים חיזרו לבתיכם." חיכה בשלמות רמוס את מקגונגל.
"אחי, אתה טוב." אמרו סיריוס וג'יימס ביחד, אך הבינו את המסר, הם חייבים לצאת בכוחות עצמם.

"אני לא אראה אותה יותר בחיים," אמר ג'יימס, מיואש.
"אותה?" שאל סיריוס בחיוך, הוא ידע שג'יימס מאוהב בלילי, אבל הוא תמיד חלם לשמוע אותו אומר את זה.
"כן, אני לא מאמין שאני לא אראה יותר את בלה." הוא אמר בחשש והתרווח על הכורסא.
"וואו," אמר סיריוס. "אתה מאוהב בה-תלמידה של הוגוורטס, אתה מתחרה אפילו בריק."
"ריק הוא לא הטיפוס שלה, אין לו אופי, או טעם." אמר ג'יימס בגועל.
"הו. אבל מה עם לילי?"
"אויש, נו באמת, אני לא מכיר נערה אחת ששמה לב לדבר הזה, חוץ מזה שאני רוצה משפחה טהורת דם." אמר ג'יימס בגאווה. הוא עדיין לא מצא את הקסם בלילי.
"וואו. אחי, אתה לא קולט כמה היא בטוחה שאתה דלוק עלייה," אמר סיריוס.
"היא טועה. אני מעדיף את בלה בהרבה." אמר ג'יימס.
רמוס שתק במשך הרבה זמן, זה הדאיג את סיריוס, סיריוס חייך חיוך שובב, קם מהרצפה לעבר רמוס ונגח בראשו.
"אוץ'!" צעק רמוס. "למה עשית את זה?"
"לגלות שאתה חי," אמר ג'יימס מקצה החדר.
"יש לי רעיון."
הוא כיוון את שרביטו לעבר החלון והרחיב אותו.
"רך כף אתה גאון." אמר סיריוס בתגובה והם יצאו מהחלון.
הזריחה מלאה את טירת הוגוורטס, היו להם רגעים אחרונים לתפוס שינה קצרה, הם ללא ספק היו עייפים, אך הם העדיפו לשמור הכל בסוד ולשקר על שאלות כגון: "איפה הייתם?"

ת"ב, בבקשה. (":