הארי פוטר והמלחמה על לונדון

הארי פוטר והמלחמה על לונדון*********

 #############פאנפיק מאת: מייקל ג.

פרק 1 - עננים אפורים מעל לונדון

בית משפחת דרסלי נראה רגיל ושקט לגמרי כמו בכל יום אחר. המכונית של ורנון נצנצה במקום הקבוע שלה בחצר, החלונות הבריקו מניקיון ועל הדשא הגזום עמד גמד הגינה החדש והמחייך של פטוניה.

נשמעו כמה צעקות מבפנים. על פני החלונות עברה דמות בריצה, הלוך וחזור, ואחרי דקה הארי פוטר יצא, טרק אחריו את הדלת ותוך כדי ריצה בעט בעצבים את גמד הגינה של פטוניה ושבר אותו על השביל.

הארי הניח את המזוודה הגדולה שלו על אופנוע שחור שהסתתר מאחורי העץ בגינה ולא ברור איך הוא לא נראה עד עכשיו. חבלים נשלחו אוטומטית מתחתית האופנוע וקשרו אותה. הארי עלה על האופנוע והתניע בקול רעם. הוא לחץ על כפתור והאופנוע נעלם כליל.

האופנוע עלה בלתי נראה אל עבר השמים, ורק קולו המטרטר הסגיר את קיומו.

הדרסלים - שיצאו מבולבלים מפתח ביתם - הטו את ראשם לצדדים לוודא שהארי לא מתחבא איפושהו. הם לא ידעו שיעבור עוד הרבה מאוד זמן עד שהוא יחזור. 

בסוף פטוניה התכופפה והרימה פיסת נייר צהובה שהייתה מונחת על הרצפה.

"זה המכתב הארור שגרם לו לעשות את כל זה... "

ורנון חטף את המכתב מידיה והם התגודדו מעליו. "ארור יהיה…" סיכם ורנון.

המכתב היה כתוב בכתב יד משורבט, וורנון לא הבין מחצית ממנו:

"הארי - בוא לפה מהר... זה שאין לנקוב בשמו השאיר את הפרמונטיות בחיים והם ברחו מהכלא. יכול להיות שמלחמה התחילה.

ארתור ויזלי ".

פטוניה סיימה לקרוא והביטה אל עבר השמים. "ורנון, מה אם הם יבואו לפה לחפש אותו…"

"הם לא. ואם כן אני אתמודד איתם כמו שעשיתי תמיד…" הוא סילסל את שפמו, "הא! בטח המכתב הזה הוא סוג של קוד, כן, מילות קוד בין קוסמים, והם רצו לומר לו שהם רוצים לצאת איתו לעוד טיול מטורף…" הוא גיחך ונכנס לבית.

פטוניה נשארה בחוץ עוד דקה, וחזרה פנימה וסגרה את הדלת.

. . . 

חצי שעה לאחר מכן הארי נחת על יד המחילה, שהמתה ורחשה כמו קן נמלים. היה נראה לו שהם מנסים להפוך אותה למבצר. הוא נחת עקום וכמעט מעד כשירד מהאופנוע.

"הלו!" הארי שמע קריאה מעליו והתכופף בשניה האחרונה להתחמק משלושה מטאטאים שנחתו לידו. שלושה בחורים עם שיער ארוך ירדו מהם, כל אחד מהם סוחב איתו שק שחור.

"יופי תביאו לפה את גלימות החסינות!" אדון ויזלי הגיח מאחורי הבית בריצה, ותוך כדי כך חילק לאנשים שעבר על ידם פקודות. הארי זיהה את פיליטיק, אדון דיגורי, האגריד, ועוד הרבה אנשים עובדים מסביב. אדון ויזלי פנה לבחורים, "תלכו לעזור לצארלי במכלאה…"

"אדון ויזלי!" קרא הארי.

"הארי!" אדון ויזלי הגיע וטפח על כתפו, "מזל שהגעת… תלך למטבח, נראה לי הוא שם…"

"אדון ויזלי, מה קורה? פרמונטיות?! מה זה?..."

אדון ויזלי ניגב את מצחו. "הארי, הפרמונטיות… אנחנו נמצאים על סף התמוטטות." הוא נאנח. "זאת האמת. אין מה לעשות. אף אחד לא יודע איך הם יצאו ממרתפי אזקבן… אף אחד לא ידע בכלל שהם עדיין קיימות - אלף שנה הם היו בכלא! ועכשיו הם כועסות על כולנו, כאילו אנחנו אלה שכלאו אותם... תשאל את רון אחר כך, עכשיו תלך קודם כל למטבח…" אדון ויזלי הביט לגינה, "ג'רי! לא מכשפים את החלונות! אנחנו צריכים לתקוף משם…"

הארי נכנס לבית בין כל האנשים, וכמעט לא זיהה את המקום. הוא שמע את קולה של גברת ויזלי:

"חמש דקות!" היא הגיעה במורד המדרגות, "עוד חמש דקות אנחנו יוצאים!"

גברת ויזלי לבשה בגדים שחורים וגלימה דקה, ונראתה כאילו מוכנה למסע. "הארי…" היא חיבקה אותו בחום, "תשמרו על הבית טוב טוב…"

"מה…?"

"יסבירו לך… ארבע דקות, כולם להתכונן!" היא צעקה לכיוון המרפסת. "חמודים, התיקים מוכנים?"

"כמעט…" ענה פרד.

"יופי, אל תשכחו מה דמבלדור אמר לכם…" קולה היה תקיף, "הארי, דמבלדור מחכה לך במטבח. אתה בסדר? מצטערת שאין זמן, אוי אני כל כך מצטערת…"

היא עלתה למעלה והארי נכנס למטבח ומצא את דמבלדור רוכן מעל מפה של לונדון, יחד עם קינגסלי ולופין.

"הגעת…" אמר דמבלדור להארי בלי להרים את עיניו. "אני צריך להחליף איתך כמה מילים. תסלחו לי..."

לופין הנהן ושאל את קינגסלי משהו. דמבלדור סימן להארי לבא אחריו.

הם טיפסו קומה למעלה ונכנסו לאחד החדרים הריקים.

"בטח יש לך מיליון שאלות אבל עכשיו זה לא הזמן", השתיק אותו דמבלדור לפני שהתחיל לדבר. "הפרומונטיות תוקפות בקרוב את לונדון, כפי שבוודאי הבנת. אנחנו הולכים להלחם בכל הכח. אני צריך ממך טובה - יש משהו שאני צריך שתביא לאדם בשם ספיירוס. הוא ימצא אותך." והוא הוציא מכיסו שקית חומה קטנה והביא אותה להארי. "זה חשוב…" אמר דמבלדור והציץ בשעונו. "אנחנו עומדים לצאת... אתה תזכור את זה?"

הארי הנהן. דמבלדור טפח על כתפו.

הם חזרו לסלון והארי ראה את פרד וג'ורג' על יד ערימה גדולה של תיקים. בזה אחר זה נכנסו לבית כל האנשים  ולקחו מהם תיקים, היו בערך ארבעים איש וכולם יצאו מיד לגינה.

"מה עם תיקים בשבילינו?" שאל הארי את פרד.

"אנחנו נשארים פה להגן על הבית…"

"למה? לא…"

גברת ויזלי נשקה לכל אחד מהם על הראש ויצאה איתם לגינה. כשהניחה את רגליה על הדשא, דמבלדור, קינגסלי ולופין הגיעו והצטרפו לכולם. עכשיו הארי שם לב למבט חמור ומטיל אימה שהיה נסוך על פני דמבלדור. כולם הביטו בו וחיכו. הוא יצא דרך שער גינת המחילה, וכולם הרימו את התיקים ויצאו אחריו. דמבלדור הביט אל הארי וחבריו בחטף. הארי ניסה לראות רמז כלשהו, אבל תוך שניה דמבלדור התעתק וכמו כן כולם. לא עברו עשר שניות, ומלבד הארי, ילדי משפחת ויזלי והרמיוני, הגינה היתה ריקה, בלי זכר למה שקרה מלבד דשא רמוס וכמה חפצים שנשכחו.

להארי כבר נמאס לא להיות מעודכן. מלחמה?! הוא הרגיש לא בנוח להשאר בבית בזמן שכולם בחוץ נלחמים. ומי זה האדם הזה שדמבלדור דיבר עליו –ספיירוס?...

ועכשיו הם עומדים להגן על הבית. להגן עליו מפני תקיפות? פרומונטיות? ממה הם צריכים להזהר?

"לאן הם הלכו?", שאל בעצבים, "מישהו יכול לספר לי קצת מה קורה?"

הרמיוני סיפרה לו את מה שידעה, על הבסיסים שהמסדר ומשרד הקסמים הקימו במשותף במספר אזורים - שהמחילה היא אחת מהם - על הכח של הפרמונטיות ועוד דברים.

"יש הרבה מאוד פרמונטיות, לא יודעת באמת כמה… ואנחנו אחד הבסיסים המרכזיים של המסדר, אז חשוב שנהיה פה לשמור", היא אמרה, "יש סיכוי שירצו לתקוף אותנו, לפחות זה מה שדמבלדור אמר".

"מה זה פרומונטיות?"

הרמיוני אמרה, "יצורים-עתיקים-מכונפים-ממשפחת-הקנטאורים. אמנם קצת יותר קטנים בגובה, אבל מרושעים פי כמה".

הארי ניסה לדמיין איך הם ייראו ועלה לו לראש פרפר ענק עם חרב, ומעל עיניו גבות שחורות.

לא לקח להארי הרבה זמן להבין שהוא לא היחיד שלא יודע דברים. התקיפה הגיעה עליהם בהפתעה וכמעט כולם לא מוכנים ולא יודעים מספיק. רק בלילה האחרון כנראה, ההפרומונטיות הופיעו לראשונה מעל שמי לונדון.

את השעות הבאות הם ניצלו כדי לסדר את הבית ותוך כדי כך להראות להארי את ההגנות שהקימו ואיך מפעילים אותם. הארי הרגיש שהוא רק חצי מקשיב למה שאומרים לו. אבל הוא מעולם לא ראה מקום מבוצר כל כך, עם מלכודות שקושרות אותך ברגע, כשפים שמנטרלים לך את הצורה וזורקים אותך מהחלון, ובחצר האחורית צ'ארלי וחבריו הקימו מכלאה שהיו בה כל מיני יצורים נחוצים ואפילו דרקון אחד, שלפי דברי רון היה דרקון "קטן יחסית".

הם התיישבו בסלון וכל כמה דקות מישהו מהם הלכו לבדוק את הדלת.

"אתם רוצים להתאמן על כמה קללות שימושיות ביינתים?" שאלה הרמיוני, אבל אף אחד לא ענה לה. בחוץ כבר היה חשוך. הם היו יותר מידי מהורהרים בשביל להיות יעילים עכשיו. פרד קם מהכורסא העמוקה שלו והדליק את הרדיו. כל התחנות דיברו על תחזיות לקרב ועל אמצעי ודרכי מיגון. הוא המשיך לחפש עד שמצא תחנה אחת שהשמיעה מוזיקה רגועה של נגן קרמבולה נודד בשם "החוזה מקרוב". פרד התיישב חזרה בכורסא ואט אט הם נרדמו כולם.

. . . 

בארוחת הבוקר למחרת ג'יני התגלתה כמבשלת טובה כמעט כמו אמא שלה – היא הכינה לחמניות בצל ולחמניות זעתר, שעמדו בערימה גדולה על השולחן, והכינה קנקן של קפה דבש חם, וטוסטים לפי המסורת. אבל אף אחד לא היה יותר מידי רעב. הארי הביט דרך החלון על שער המחילה המתנדנד והקשיב לחצץ הנגרס.

הוא נזכר במשפט שגברת ויזלי אמרה אתמול בתוך ההמולה.

"איזה הוראות דמבלדור נתן לכם?"

"לא הוראות, הוא פשוט הזהיר אותנו שיתקפו אותנו." אמרה הרמיוני.

"לפי איך שהוא אמר את זה, נשמע שבטוח יתקפו אותנו", אמרה ג'יני.

"השאלה מתי." ג'ורג' נפנף במזלג שלו.

הרמיוני נאנחה. "ביינתים נותר רק לחכות ו… אוי!" היא תפסה את השולחן בקצות אצבעותיה. "היינו אמורים להשאיר שומר ער כל הלילה…"

פרד וג'ורג' הנידו בידיהם בביטול. "שטויות..."

הארי הביט החוצה על שער הגינה הפתוח, ושניה אחר כך מישהו דפק בדלת.

		הפרק הבא