נגד הכל

אוקי אז הסבר קצת למי שלא הבין...

הכותרת של הפרק מסודרת ככה: מספר הפרק | שם הפרק | מנקודת המבט של מי מספרים.

בפרק הקודם זאת הייתה לרה, עכשיו זאת מרג'י.

ונקודת מבט הכוונה לא ל'אני', כי אני לא כותבת בצורה כזאת.. אלא פשוט מנקודת מי מסופר - אם מישהי מסתירה סוד, אז מהנק' מבט שלה אני אכתוב על הסוד, ומהנק' מבט של השניה אני לא...

הסבר קצר-ארוך...

סורי על החפירה😅

ועוד משהו - אני ממש משקיעה בכתיבת פרקים, ואשמח לתגובות בונות ומחזקות.

זה באמת מעודד, כי חשוב לי לדעת אם קוראים את זה בכלל ואם יש טעם שאני אכתוב..

אז אחרי הרבה הקדמות...

תהנו🌻

פרק 2 | סערת רגשות | מרג'י

"חמודה, תעזבי בבקשה את הספר, אנחנו רוצים לשבת לאכול!"
מרג'י נאנחה וסגרה את הספר. דווקא כשהגיעה לקטע הכי מותח! היא הניחה אותו על המדף שליד מיטתה, וירדה אל פינת האוכל, שם כבר ישבו אביה, אמה ואחותה ִג'ין.
מרג'י נאנחה כשראתה מה יש לאכול, "למה בשר? את יודעת שאני צמחונית."
"נכון, אני יודעת מותק, אבל היום גִ'ין הצליחה לעשות סוף סוף את הקסם הרביעי שלה, אז החלטנו לפנק אותה!" היא קרנה מאושר, וטפחה לגִ'ין על הראש בחיבה. "אבל אל תדאגי, הכנתי לך את הסלט שאת אוהבת! כשאת תצליחי לעשות עוד קסם נכין גם לך משהו טעים!"
"באמת תודה רבה," אמרה ביובש, וחייכה חיוך קצר.
היא התיישבה ליד השולחן, ואמה החלה לתאר את הקסם שגִ'ין עשתה, וגִ'ין הסמיקה והסתכלה על השולחן במבוכה.
אחרי הפצרות רבות מאמה, היא אכלה קצת מהסלט באי חשק, ולאחר מכן קמה ורצתה לחזור לחדרה. הארוחה הזאת הרגישה לה כל כך מזויפת, שהיא רצתה להקיא.
"אף אחד לא קם עד שהארוחה לא נגמרת," נזפה בה אמה בחיוך, "למה אני כל פעם צריכה להזכיר לך את זה?"
"זה בסדר אמא, היא יכולה לקום. אני אמשיך לספר לה מה קרה אחר כך," ניסתה גִ'ין לעזור למרג'י, אך היא קטעה אותה.
"זה בסדר, אני אשאר." אמרה בכעס, אפילו שהיא עצמה לא ידעה על מי היא כועסת. היא חייכה חיוך מזויף עד שלחיה החלו לכאוב, והעמידה פנים שהיא מקשיבה לדבריה של אמה.
הם סיימו את הארוחה ואחרי עוד נזיפה מאמה, לאחר שגִ'ין פינתה חצי מהשולחן, היא פינתה את הצלחת שלה במהירות, כדי לא להתפרץ על הוריה.
כשסיימה, היא רצה לחדרה וטרקה את הדלת אחריה.
"כדאי שתתארגני! אנחנו רוצים ללכת מחר לקנות לגִ'ין משהו קטן, מתנה על העזרה שלה." נשמע קולה של אמה מעבר לדלת.
מרג'י נשמה נשימה עמוקה והתקרבה למיטתה, לוקחת על הדרך מהשידה שלה את האוזניות החדשות שקנתה. נכון שהם היו קוסמים, אבל הוריה לא רצו להיות שונים, ועשו כמה שיותר כדי להשתלב במקום.
היא הפעילה את הפלייליסט שתמיד שמעה כשהייתה עצבנית, ונשכבה על מיטתה באנחה.
תמיד היא הרגישה תסכול אחרי כל שיחה עם הוריה, במיוחד כשגִ'ין נכחה במקום.
גִ'ין, גִ'ין, גִ'ין... כל היום היא שומעת את השם הזה. תלמדי ממנה, למה את לא עוזרת כמוה, יודעת כמוה, חכמה כמוה.
זה אף פעם לא היה במילים האלו, אבל זאת הייתה הכוונה. ההשמך הטבעי למשפט 'גִ'ין כבר עשתה קסם רביעי' היה 'למה את הצלחת רק אחד?', 'גִ'ין פינתה חצי מהשולחן, למה את לא עוזרת כמוה?'
כל היום ההשוואה הזאת ביניהם, זה הרס אותה. היא לא יכלה לעשות שום דבר בדרך שלה, כל דבר חסמו אותה, השוו אותה, תחמו אותה בתוך אזור וניסו להפוך אותה לבת שהם רצו שתהיה.
היא הרגישה את כל הכעס מצטבר בתוכה. היא כל כך רצתה להראות להוריה במה היא טובה, אבל רק את גִ'ין הם ראו.
גִ'ין לא הייתה אשמה. באמת הגיעו לה כל המחמאות, היא הייתה ילדה טובה, עוזרת, צייתנית, חכמה, כל מה שהיה חסר לה. זה לא שהיא הייתה טיפשה, פשוט לא ברמה הכי גבוהה שיש. זה לא שהיא לא הייתה צייתנית, פשוט תמיד הייתה ילדה יצירתית עם דרכי חשיבה קצת שונות. למה הוריה לא רואים את זה? כל כך הרבה פעמים היא ניסתה לזכות בקצת הערכה...
וגִ'ין, היא רק ניסתה להיות חברה של מרג'י. רק חברה. אבל מרג'י לא יכלה. כל פעם שהיא הסתכלה על גִ'ין היא ראתה רק את האכזבה של הוריה, את הילדה שהיא לעולם לא תוכל להיות.
גִ'ין תמיד ניסתה לעזור, להראות להוריה את הדברים הטובים של מרג'י, תמיד נבוכה כשהוריה שבחו אותה מול אחותה... היא הבינה.
אבל למרות כל זה, ואולי בגלל זה, מרג'י עוד יותר קינאה בה.
שמעה דפיקה על דלת חדרה.
"בבקשה לא עכשיו, אמא. אני אבוא עוד מעט." קראה בקול, והביטה אל עבר הדלת.
היא נפתחה לאט, ובפתח עמדה גִ'ין. מרג'י הורידה מהר את האוזניות והניחה אותם על המיטה.
"אני יודעת שאת כועסת עכשיו, אני רק רוצה שתדעי שאני מצטערת על מה שקרה שם מקודם... זה לא היה בסדר, אני... אני אדבר איתה. היא בטוח תבין הפעם." היא התקרבה אל המיטה עליה ישבה מרג'י, והתיישבה לידה. "סליחה," לחשה.
מרג'י עצמה את עיניה. איך היא לא מבינה? לא רואה? מרג'י כל כך התפללה להיות כמוה, והיא פשוט לא הצליחה. היא בחיים לא הייתה מבקשת סליחה מגִ'ין אם אמם הייתה מתגאה בה... היא לא הייתה בכלל בטוחה שההתנצלות הזאת עזרה.
"את רוצה... לדבר על זה?" שאלה גִ'ין בזהירות.
מרג'י פקחה את עיניה וגיחכה בשקט. "לא ממש." היחידה שהיא הצליחה להיות לגמרי פתוחה איתה, הייתה לרה. היא הייתה כנראה האדם היחיד שהיא הייתה יכולה לסמוך עליו. עם כל הדברים שהן עברו יחד... היא כל כך רצתה לדבר איתה באותו רגע!
"מרג'י, לכי תפתחי בבקשה את הדלת! מישהו דופק!" נשמע קולה של אמה מהסלון, וגִ'ין נאנחה.
"אני מניחה שפשוט... נמשיך לדבר אחר כך." לחשה ולחצה את ידה של מרג'י. "אני רק רוצה שתדעי שאני תמיד כאן." היא חייכה לעברה
ויצאה מהחדר.
מרג'י יצאה גם היא אחריה וניגשה אל הדלת. לא משנה כמה היא רצתה לשנוא את גִ'ין, היא לא יכלה. היא הייתה כל כך מתחשבת, וטובה... אבל גם לאהוב אותה היא לא יכולה... היא ניענעה בראשה. היא תצטרך לברר את סערת הרגשות שבתוכה אחר כך, ובינתיים, לקוות שהכל יסתדר...

הפרק הקודם		הפרק הבא