ליסי פאקס

לפני שאני ממשיכה בפאנפיק, רציתי להבהיר משהו.

הסיפור הזה הוא לפני כל מה שקרה עם פרסי ג'קסון.

לאלו שלא הבינו.

"אני רוצה להבין," אמרתי אחרי שאנג'ליה הסבירה לי הכל, "אז אני כאילו חצי אלה?"

אנג'ליה נשמה לרווחה. כן, פשוט לקח זמן עד שהאמנתי לכל הסיפור.

"כן." היא הנהנה, "חצויה, כמוני."

"אז..." בלעתי רוק, "אז מה... מה ג'ימי? הוא לא חצוי, נכון?" העפתי מבט מודאג אל נעליו, שהסוו פרסות.

אנג'ליה משכה בכתפיה, "אה, לא... הוא סתם סאטיר. חצי תיש חצי אדם. הוא לא מזיק, רק רפה שכל."

"היי!" נעלב ג'ימי. אנג'ליה התעלמה.

"והמינוטאור?" דרשתי לדעת, "מה הוא? איך אני יודעת שהוא מינוטאור בכלל?"

אה, זה..." אנג'ליה ניסתה להתחמק, "סתם מפלצת מהמיתולוגיה היוונית."

עזבתי אותה. היא לא רצתה לדבר על זה.

"ואבא שלי," אמרתי, "מי הוא?"

"אה, אבא שלך? האל? עדיין לא ברור." ענתה אנג'ליה, "בטח תגלי מתישהו. מקסימום, ביתן הרמס לא כל כך נורא."

"ביתן הרמס זה המקום של החניכים שלא יודעים מי ההורים שלהם, נכון?" נזכרתי.

אנג'ליה הנהנה "כן, וגם כמובן לילדים של הרמס." היא חייכה, "את יודעת? יכול להיות שאת בת הרמס."

"אולי," השבתי, "אבל אני לא ממש רוצה. הוא לא נשמע לי אל כל כך טוב."

רעם הרעים בשמים.

"תזהרי." אמרה אנג'ליה. אבל ראיתי שהיא מתאפקת לא לצחוק.

"בכל מקרה, מעניין מי אבא שלי." אמרתי.

"תקווי שלא דיוניסס." לחשה אנג'ליה.

רעם הרעים. אבל הפעם אנג'ליה צחקה.

"טוב, תעלו, אני אשלם." אמר ג'ימי כשהאוטובוס הגיע לתחנה.

"סבבה, תעלי." היא אמרה לי. עליתי והתיישבתי איפשהו.

"רגע," אמרתי לאנג'ליה, "מי אבא שלך בכלל?"

"אמא שלי," היא אמרה, "אתנה."

"אלת החוכמה, נכון?" התלהבתי, 

"כן" אנג'ליה אישרה.

"אוקיי, וואוו, זה נשמע מגניב!" אמרתי, "את בטח, כאילו, מה זה גאונה, לא?"

היא חייכה ושתקה.

"אנחנו יורדים בתחנה הבאה!" הכריז ג'ימי.

"וואוו," התנשפתי. "זה מחנה החצויים?"

ג'ימי הנהן. "זה מחנה החצויים." אמר.

עמדנו על גיבעה שהשקיפה על הים. הוא נראה כחול וצלול בשעה הזו. על ידנו היה אפשר לראות מחנה גדול. התרוצצו בו ילדים בחולצות טריקו כתומות זוהרות, שנכתב עליהם: "מחנה החצויים." נראה שהם תמיד עסוקים במשהו, כי היו שם אינספור תעסוקות כמו: מתחם ירי בחץ וקשת אמיתיים, איצטדיון גדול עם נשק אמיתי, חרבות, פיגיונות, מגינים. היה שם בנין מרכזי עם מרפסת גדולה, היתה גם אורווה, שהיו בה אפילו פגסוסים, סוסים מכונפים.

"כאן אני הולכת לגור?" הקול שלי רעד, המקום מצא חן בעיני.

זה היה מחנה החצויים.

הפרק הקודם