הפחד שלא אהב מחזות זמר

זהו פאנפיק קרוסאובר על הסרט הקול בראש ששייך לפיקסאר ועל המחזמר הבחור שלא אהב מחזות זמר ששייך לסטארקיד הפקות ואפשר לצפות בו בקישור הבא:

 https://youtu.be/IrxKX44qBJ0 רק אזהרה קטנה-בשונה מהפאנפיק הזה המחזמר עצמו ראוי לדירוג nc17.

טוב, מקווה שתהנו!

שלום, אני פחד ואני הרגש הראשי של פול.

אל תדאגו, זה לא אומר שפול הוא אדם פחדן או חרדתי, הוא רגיל לגמרי. פשוט אני הרגש הבסיסי ביותר, החיוני ביותר להישרדות.

אני הייתי הראשון שנוצר כשפול בא לעולם. אני עדיין זוכר איך הופעתי בתוך ראשו, אני זוכר איך נגעתי בכפתור לבן שהיה על כן ואיך הכל נעשה סגול, כמוני.

פול מיד בכה בקול ובכך הכריז כי הוא בן אדם חי ובריא וקטן שמפחד מהעולם הגדול והבלתי מוכר.

כדור הזיכרון הראשון שלי נוצר והרמתי אותו ממסלולו כדי להתפעל מהזוהר הסגול והיפה שלו.

אז השבתי אותו למקומו בזהירות ופסעתי קדימה ביראה לעבר המסך הגדול של הראיה,

שם צפיתי לראשונה דרך עיניו של פול בקירות הלבנים של בית החולים, במיילדת שהחזיקה אותו והעבירה אותו אל זרועותיה של אימו.

זה היה רגע גדול.

אבל אז משהו לא היה בסדר: האור השתנה ופול, פול שלי, הראה רגש אחר.

פניתי אחורה וראיתי אותה: גבוהה, אבל לא גבוהה ממני. רזה, אבל בריאה למראה. היא לבשה שמלה בצבע ירוק בהיר, שיערה ארוך וכתום ועיניה גדולות וזהובות.

גופה היה מוקף בהילה בהירה. כשהיא שמה לב אלי, היא נופפה לי וצחקקה.

ידעתי מיד שהיא לא מוצאת חן בעיני.

"אני שִׂמְחָה!" היא הכריזה בקול רם שגרם לי להירתע, "מי אתה? אני אוהבת את העניבה שלך!"

"אני פחד," הצגתי את עצמי וחזרתי במהירות אל הכן עם הכפתור, "האם תוכלי... התואילי בטובך לזוז בבקשה?"

"לא!" היא ענתה בעליזות וחייכה.

למרבה המזל, היא לא היתה היחידה שהצטרפה אלי במפקדה.

גועל, לדוגמה, הוא איש ירוק ונאה שחליפתו נראית יותר טוב משלי, עם עניבת פרפר, מגפיים אלגנטיים וכפפות מהודרות.

שיערו שצבעו ירוק כהה תמיד מסורק היטב ועיניו הירוקות הבהירות משדרות ביטחון ויהירות.

הוא שומר על פול שלא יחלה, יורעל או יושפל.

זיכרון של פול כתינוק קטן ורך עם שיער מבולגן ועיניים גדולות וכחולות מניח מגנט בפיו ויורק אותו מיד.

ויש גם את עצב.

פול התינוק מבין לפתע איזה טעם נורא יש למגנט ומתחיל לבכות.

עצב הוא איש נמוך וכחול, הוא לובש חליפה שחורה ושיערו שצבעו כחול כהה תמיד מבולגן.

בילדותו של פול הוא עזר לו לקבל את מה שהוא רוצה וצריך.

זיכרון של פול בגיל חמש מקבל סוכריה מסבתו, עיניו אדומות ורטובות מבכי

הוא עזר לפול נפשית בזמן שנות הנעורים שלו, ועכשיו, כשפול בן שלושים הוא תומך בו אל מול הדכאון של החיים עצמם.

כעס הוא המגן המושלם שלנו. לא. הוא הנשק שלנו.

הוא איש שרירי ואדום, הוא לובש חולצה לבנה ועניבה אדומה וכשהוא זועם השיער שלו עולה בלהבות. זה די מפחיד.

בשנות הילדות המוקדמות של פול, ואפילו יותר בגיל ההתבגרות שלו, השתמשנו בכעס באופן לא חכם. לפעמים הוא נדלק בגלל עניינים קטנים ולא חשובים.

זיכרון של פול כנער צועק: "אתם לא מבינים!" אל ההורים שלו וטורק את דלת חדרו

אבל עכשיו אנחנו בוגרים, וכעס פועל רק בשעת צורך אמיתי, רק במצבים חסרי צדק באופן משווע, רק נגד טיפוסים חצופים וגסי רוח באופן מיוחד.

כמובן, יש גם אותי: פחד, המנהיג והרגש הגבוה ביותר.

יש לי עור סגול אפרורי, עיניים תכולות פעורות מאחורי זוג משקפיים, חליפה סגולה נחמדה, אף מעט גדול ושיער סגול כהה.

אני כאן כדי לוודא שפול נשאר חי ובריא. אני גם מוודא שכל הרגשות האחרים מבצעים את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר.

וכבר הזכרתי את שמחה. היא עוזרת לפול לשרוד בכך ש... זיכרון של פול בגיל שלוש, רץ בשמחה, מועד ונפצע בברך שלו

בכך ש... פול בגיל שש אוכל יותר מדי סוכריות ואז חוטף כאב בטן

בכך ש...פול כבן נוער, מנסה להתאושש משתיה מוגזמת של אלכוהול

טוב, אני לא בטוח איך היא בדיוק עוזרת לפול לשרוד, אבל זה בסדר, הכל טוב, אני לא סוגר אותה בתוך מעגל רק מפני שאני לא מבין אותה.

בכל מקרה, דיברתי מספיק על שמחה.

אני בטוח שאתם רוצים שאספר לכם על איי האישיות של פול!

אני אוהב את אי החברות; חברות היא טובה. חברות היא בטוחה.

האי מוקדש לביל, החבר הכי טוב של פול, אבל יש שם גם פסל של אליס, הבת של ביל, פסל של שרלוט מהעבודה ואפילו פסל של טד.

יש גם את איי האצ'טפילד, העבודה והגלישה ברשת, ואת אי המשפחה, שהוא קצת דהוי כרגע.

ואי מחזות הזמר, או אי-השנאה-למחזות-זמר אם לדייק.

זיכרון הליבה שלו הוא ירוק והוא מהפקה בית ספרית מטופשת של בריגדון. נו באמת. זה אי קטן וחסר חשיבות.

וגם יש את אי האהבה.

האי הזה ידע עליות ומורדות, זכרונות ליבה צהובים וכחולים, אבל הוא היה דהוי במשך שנים... עד לאחרונה.

אבל אני עוד לא מרגיש בטוח לדבר על זה.

אהבה היא לא יציבה, הפכפכה אפילו. בצורתה הטובה ביותר היא מביאה חברות, ביטחון ושלווה, אבל אם אין לך מזל, היא יכולה להביא לסופך.

אבל בין אם אני אוהב את זה ובין אם לא, כל האיים מעצבים את האישיות של פול שלנו, גם אהבה, גם מחזות זמר ואפילו המשפחה שדהויה שם במרחק.

מתפקידנו לוודא שהם לא יקרסו ואני גאה באחריות המוטלת עלי.

עכשיו הגיע הזמן לספר על יום רגיל בחייו של פול שלנו.

כרגיל, התעוררתי לפני כולם והתיישבתי על הספה שלפני לוח הבקרה המורחב והמלא בכפתורים.

השאר הצטרפו אלי, אחת מהם בלהיטות רבה יותר מהאחרים.

"יוהו! פחד! יש לי רעיון!" קראה שמחה בעליצות ונופפה בנורה שאחזה בידה.

עיניה הזהובות הבהיקו בהתרגשות.

"בוקר טוב שמחה," רטן גועל, "ואם זה שוב הרעיון שלך על אימוץ כלבלבים-"

"לא, אם כי אני אשמח שתשקלו את זה מחדש- אבל יש לי רעיון אפילו יותר טוב!" היא השיבה וחייכה חיוך רחב ומתלהב.

כעס נאנח אנחה עמוקה וזעופה ביותר וגועל עשה לי "לא" עם הראש מאחורי הגב של שמחה.

"נשמע," אמרתי. כמנהיג עלי להקשיב לרגשות האחרים, אפילו אם ההצעות שלהם לא תמיד חכמות במיוחד.

"בואו ניקח את כל החסכונות שלנו," התחילה שמחה להגיד, "נמכור את המכונית, נשכיר את הבית-"

כאן שמחה עצרה בשביל האפקט הדרמתי- "ונעבור דירה להוואי!" שמחה צחקקה ומחאה לעצמה כפיים, נלהבת ביותר מההצעה שלה עצמה.

"שמחה-" התחלתי לענות.

"-ואז ניקח שיעורי גלישה!"

"שמחה."

"ונרכב על דולפינים! תמיד רציתי לרכוב על דולפינים!"

"שמחה."

"ונלבש פרחים ונרקוד כל היום ופול יהיה מאושר, מאושר, מאושר!"

היא שלפה משום מקום חופן של פתיתי נייר צבעוניים והשליכה אותם באוויר. גועל וכעס התנערו מהם מיד, אבל עצב סתם בהה בחתיכות הנייר שנחתו לו על האף.

"שמחה!" צעקתי ונעמדתי, "הרעיון שלך הוא לא בטוח. מאוד פזיז, מאוד טיפשי ומאוד מסוכן. פול יהיה עלול לאבד הכל!"

שמחה חייכה. "זה לא מסוכן בכלל. קוראים לזה חופשה! כולם עושים את זה," היא אמרה בביטחון.

"אבל מה שאת מציעה זה לא חופשה. זה מעבר דירה," ציינתי.

"כולם עושים גם את זה," היא השיבה.

"להוואי," אמרתי.

"כן! נכון שזה נפלא?" שאלה שמחה.

"לא!" עניתי ושילבתי את ידי.

"למה לא?" היא שאלה.

"את יודעת כמה אנשים מתים בתאונות טיס ובתאונות גלישה?" שאלתי בנימת ניצחון.

"הי, עצב!" קראה שמחה, "תגיד לפחד כמה אנשים מתים כל שנה מדיכאון."

"אל תערבי אותי בזה," מלמל הברנש הכחול.

"תגיד. כמה. אנשים. מתאבדים. מדיכאון," היא התעקשה.

"כמיליון בכל שנה," הוא הקריא מהערך בויקיפדיה, מה שגרם לשמחה להסתכל עלי בניצחון מעצבן.

"נו באמת," אמרתי, "זה לא קשור לדיכאון. אני ועצב שומרים על פול מדיכאון. את רק מקרבת אותו לשם עם הרעיונות המטורפים שלך!"

"הרעיונות האלה יכולים לעזור לפול להיות שמח!" ענתה שמחה במחאה.

"פול לא צריך להיות שמח," אמרתי בקשיחות, "הוא צריך להישאר בחיים."

"אבל הוא לא! הוא לא חי!" היא אמרה בדרמטיות, "לזה אתה קורא חיים?" היא החוותה בידה הארוכה והזוהרת על כדורי הזכרונות ועל איי האישיות.

"כן, לזה אני קורא חיים," עניתי ויישרתי את העניבה שלי, "לפול שלנו יש בית, חברים ועבודה מסודרת. הי, יש לי רעיון."

הושטתי לשמחה נורה משלי. "למה שלא נעבוד ממש קשה כדי שפול יקבל קידום והעבודה שלו תהיה אפילו יותר טובה?"

"אהה..." אמרה שמחה בחוסר התלהבות.

"זאת הגישה!" קראתי, טפחתי על כתפה והתיישבתי, מסתכל על המסך של הראיה ומחכה להתחיל את היום.