טיטאן קהווריהאי

כמה דברים חשובים לפני שמתחילים-

1)אף אחד לא מספר למקגונגל את מה שאני מספר לכם כאן. היא תהרוג אותי.

2)יש למישהו סיכום של החומר לבגרות בכשפומטיקה? עדיף כמה שיותר קצר ומובן. מי שיש לו שישלח לי ינשוף.

3)כמו שכתבתי בתקציר, משחקים בחמישי הקרוב קווידיץ' בפארק. אל תהיו פוצים, תבואו.

4)אתם צריכים להבין עוד משהו לגביי הסיפור הזה, וכדי להבין אותו אתם צריכים להיות בריכוז שניה. זה סיפור אמיתי. ולכן, כל מה שקורה פה, כל מה שאני מספר, כל האנשים שעברו פה בסיפור בטעות או במקרה או לא בכוונה או בפוקס או עוד מילה נרדפת, וכל הרגשות שאני ירשום פה, וגם הקטע הזה עם סדריק והח'ברה שלו על המגדל, והסיפור על איפה שהגעתי ממנו, ו... לא זוכר. זהו.

פרק ראשון 

עד השנה השלישית שלי בהוגוורטס התייחסתי להארי פוטר בתור סוג של אל, כמו שבערך כל ילד אחר בבית הספר הסתכל עליו - הסתכל מרחוק כמובן ולא ניגש לדבר איתו כי בכל מקרה, אתם מבינים, זה הארי פוטר ו... ולכל חדשות ששמענו עליו אחד מהשני ישר כולם הטו אוזן מעל הספר שהם קראו ווידאו שהם לא מפספסים איזה פרט חשוב, כי ברור שצריך לדעת דברים לגבי הילד שנשאר בחיים או מה שזה לא יהיה. ותמיד היו חדשות.

את האמת, לא חשבתי שהוא מגניב. בתור תינוק הוא עצר את המלחמה, זה היה יכול לקרות לכל אחד. זה עיצבן אותי בשקט בפנים והתבטא במעטה של חוסר עניין מוגזם בו, כמו שקרה להרבה בנים בבית הספר. קוראים לזה גם קנאה.

בסדר, דברים רגילים. אם אני אודה פה על האמת, וזה בדיוק מה שעומד לקרות פה בסיפור להלן, גם לי עצמי היתה עדת מעריצים לא קטנה וגם עדה של בנות מצחקקות בהתאם וכל העניין והחברים והכל אבל אני חושב שיש הבדל בינינו. למה אני חושב? יכול להיות שאני סתם מתגאה... טוב. תשפטו בעצמכם.

נולדתי על האמזונס בברזיל, ביער האמזונס, אני בן לשבט קאוואהיבה, אחד השבטים הקסומים האחרונים שנותרו שם. קוראים לי טיטאן קהווריהאי, אני מגיע עם כל החבילה של העור השחום והשרירים, גאה בזה, וכשהגעתי לגיל עשר הייתי צריך לעבור את מבחן הבגרות שבטח שמעתם עליהם מתוכנית דוקומנטרית או משהו, מבחן שבו חוטפים אותי באמצע הלילה ולוקחים אותי למקום רחוק שלא הייתי בו בחיים, בלי כלום עלי חוץ מתחתונים ומצפים ממני לחזור הביתה. אז כן, ראיתי פנתרים ונמרים, וקנטאורים כמעט רמסו אותי שם למוות וכמו שזה נשמע יש לי יותר מהרבה לספר לכם על מה שקרה שם וזה לא מה שבאתי לספר פה כי כמו שפתחתי, הסיפור שלי נוגע גם בהארי פוטר, והוא מתמקד יותר על מה שקרה לי בהוגוורטס גם אם זה מבאס אתכם.

כנראה אני אחזור יותר מאוחר ואשלים פרטים מהילדות שלי פה ושם. בכל מקרה נקודה חשובה היא מה שכבר אמרתי - שבשבט שגדלתי בו היו קסמים. הקסמים שלנו היו מאוד שונים ממה שאתם מכירים, אמנם היה לנו מטה קסם שזה אותו רעיון כמו שרביט רק שהוא בגובה מטר וחצי אז הוא לא נכנס לכיס, אבל חוץ מזה הקסמים אצלנו התנהלו בצורה שונה לגמרי.

אני אתחיל את הסיפור שלי מהרגע הזה שכולנו אוהבים, אין אחד שלא זוכר מה קרה לו שם ותכתבו לי אם קרה לכם שם משהו מצחיק או משהו, אני מדבר על הרגע הזה בתוך הסירות הקטנות, בגיל אחד עשרה, באגם הגדול והשקט מתחת הירח הצהוב שמציץ מאחורי המגדל של ריוונקלו, בפעם הראשונה שהגענו להוגוורטס.

אני הייתי ילד שונה עם מבטא ברזילאי עילג ולא הכרתי אף אחד, לא דיברתי עם אף אחד ברכבת בדרך לשם, הרגשתי בודד ועם זאת התרגשתי, ישבתי בסירה עם ילד שנקרא נוויל ועם הקרפדה שלו וזה היה מבדר וחיכיתי לרגע שהיא תקפוץ מהידיים שלו ותיפול לאגם אבל בנס הוא שרד את זה. הוא לא דיבר איתי מילה כל השייט.

ואני ידעתי שהנה, אני מגיע, אני עומד להיות קוסם כמו כל האנגלים, אני עומד ללמוד את כל זה ולהיות סוף סוף חלק מהחברה, אני כבר לא יהיה שונה שאף אחד לא מדבר איתו, יהיה לי מקום, יהיה לי בית, וגם להם יש מה ללמוד ממני.

לא חשבתי שללמוד קסמים יהיה קשה. ועוד לא ידעתי מה זה קווידיץ'.

		הפרק הבא