אף פעם לא באמת שנאתי אותך

שוב פרק קצת קצר.. סליחה. הפרק הבא יהיה הרבה יותר ארוך!

---------------------------------------------

הרמיוני קמה בבוקר עם כאב ראש עצום. היא הסירה אותו בלחש פשוט, אחרי הכול, שום לחש לא יכול להיות מסובך עבור הרמיוני גריינג'ר.

כשהגיעה למשרד, היא ראתה את מאלפוי. שניהם הסמיקו מאוד והעמידו פנים שהם לא ראו אחד את השני. הרמיוני החשיבה את זה לשיפור, כי בדרך כלל הוא נהג לזרוק לעברה הערה גועלית.

היא סיימה את היום והתחילה לצאת מהמשרד כשמבטה נעוץ בגיליון קלף ארוך שהיא פתחה בעזרת שרביטה. היא כמובן לא שמה לב לדראקו מאלפוי שעמד באמצע המסדרון, מרוכז גם הוא בגיליון קלף דומה. הם התנגשו זה בזה, והרמיוני ממש נבהלה כך שהיא הפילה את הגיליון ואת הספר שהיה בידיה ואת השרביט שלה. דראקו נבהל גם הוא, אבל הוא הרגיש שהוא היה צריך להתנהג בצורה יותר גברית אז הבהלה שלו לא כל כך נראתה לעין.

"תיזהר, מאלפוי!" היא קראה בקול לחוץ.

"לא עשיתי כלום רק עמדתי פה בתמימות ואת כרגיל החלטת להתנגש בי." הוא אמר בקול רגוע יחסית אבל מתנשא מאוד.

"תפסיק להאשים אחרים כל הזמן! אוף!" היא בעצם האשימה אותו קודם.

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר ולסדר את מה שקרה או לא קרה בינינו, גריינג'ר". אמר דראקו, המשפט הזה נאמר בלי נימה של התנשאות, אבל היא לא יכלה לקרוא לטון של קולו טון חביב לאוזן.

"אני חושבת שאתה צודק. עם כמה שאנחנו לא מחבבים אחד את השני, המצב הזה באמת לא נעים. תתחיל אתה."

פתאום הטון של מאלפוי נהיה יותר לחוץ, אולי קצת גבוה אבל זה היה הבדל דק. הוא דיבר ממש מהר והרמיוני הזקקה לכל השכל שלה כדי להבין מה הוא אומר. למרבה הפלא, הוא נראה ונשמע ממש- ממש... אנושי. נראה כאילו הוא ממש חיכה להגיד את זה.

"טוב, הייתי ממש שיכור בערב ההוא, והרגשתי לא כמו עצמי.. ואז את נפלת עליי וזה קצת הצחיק אותי כי זה קרה גם בבוקר וגם קצת הסחת את דעתי כי לבשת בגד יפה כזה אז בכלל הייתי ממש מעוףף.. והמצב עצמו שתפסתי בחורה נופלת עשה לי פלאשבק לילדות, ואולי זה קצת מביך אבל זה היה רגע שמאז שהייתי קטן רציתי שיקרה, אבל לאו דווקא איתך. אחר כך לא באמת הבנתי מה עשיתי כי כמו שאמרתי הייתי ממש שיכור ועצוב אז נישקתי אותך או משהו ואז הבנתי מה עשיתי ולמרות שהייתי שיכור הרגשתי כל כך נבוך... לא הייתה לי דרך לסיים את הסיטואציה בדרך נורמלית אז פשוט ברחתי והתעתקתי.. אני לא כל כך טוב בשיחות.."

הרמיוני עמדה שם בשוק. היא ציפתה יותר למשהו כמו 'את נישקת אותי בכלל ואת לא מתכוונת לבקש סליחה על זה?' אבל מה שהוא אמר המם אותה לגמרי.

"אממ... דראקו- אין לי כל כך מה להגיד על זה אבל תדע שאתה לא חייב להילחץ מזה כל כך כי בכל זאת, זאת רק נשיקה, ועם כל הביטחון שלך, אני בטוחה שזה לא משהו חדש בשבילך,"

"אני יודע, אני יודע- אבל עדיין זה קצת מביך, במיוחד כי כל כך שנאנו אחד את השני בבית הספר גם אם אנחנו כבר לא מתעבים לגמרי אחד את השני... זה פשוט לא היה..."

"רגע רגע רגע-  אתה כבר לא לגמרי מתעב אותי? כל הזמן אתה אומר כמה שאני איומה אבל עכשיו אתה אומר שאתה לא שונא אותי? תחליט מה אתה מרגיש מאלפוי. אתה לא יכול לנסות לגרום לבן אדם להרגיש מגעיל אבל אחר כך להגיד שאתה אפילו לא שונא אותו," הרמיוני הייתה כל כך מבולבלת. מה הסיפור של הדביל הזה?

"אף פעם לא באמת שנאתי אותך, פשוט קינאתי בחבורה שלכם, פוטי, הוויזל ואת. הייתם מטרה ממש נוחה להוציא עליה את העצבים והתסכול שלי על כך שלא היו לי באמת חברים ושכולם נתנו לכם תשומת לב גם אם לא באמת רציתם אותה. הייתי צריך קצת תשומת לב, זה הכול." הרמיוני הרגישה שלמרבה הפלא אפשר לדבר אל מאלפוי די בחופשיות.

"טוב דראקו אני שמחה לשמוע את זה. בכל אופן, בבקשה בוא נשכח את הנשיקה הזאת היא הייתה קצת מוזרה. טוב?"

"טוב."

היא נתנה לו חיוך שובב והלכה משם אל כיוון האחים (שלמרבה ההפתעה עדיין פעלו) וחזרה הביתה במסע מטלטל קיבה של אבקת פלו.

 ---------------------------------------------------------------------

"דראקו.... דראקו אל תפסיק.." הרמיוני הרגישה את שפתיו של מאלפוי על כל גופה. היא רק רצתה לנשק אותו בחזרה ולהוריד ממנו את הסוודר הירוק והאפור הזה... הם התחילו להתגלגל מהמיטה שלה והם לא שמו לב----

הפרק הקודם		הפרק הבא