השנה הראשונה- רון

היי לכולם, פרק מאוד ארוך לפנינו. הוא מתאר את הנסיעה ברכבת האקספרס. היו הרבה פרטים שהייתי צריכה להוסיף, אז יצא לי בוורד שבעה עמודים. כאן קצת פחות. קריאה מהנה!!

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נכנסתי אל התא.  התביישתי כל כך. מה אומרים בנוכחות הילד שהציל את כל העולם? התיישבתי בספסל מולו והסתכלתי החוצה דרך החלון.

פרד וג'ורג' נכנסו אל התא ואמרו לי איפה הם מתכוונים לשבת. הם היו גם ממש נחמדים להארי.

פתאום נזכרתי שלפי שמועות, יש להארי פוטר צלקת בצורת ברק על המצח. ממש רציתי לראות אותה. לא הצלחתי, הפוני שלו הסתיר הכל. ניסיתי להסתכל עוד קצת אבל לא רציתי לבהות בו.

"אתה באמת הארי פוטר?" השאלה הילדותית הזאת ברחה לי מהפה לפני שהספקתי לעצור אותה.

הוא שוב הנהן. נו טוב, אם כבר הלכתי על הקטע של שאלות מטומטמות, בואו נמשיך עם זה.

"ויש לך גם את ה- אתה יודע-" איך לעזאזל אפשר לבטא את זה, הצלקת שנשארה לו מאתם- יודעים-מי.

"הצלקת?" הוא שאל. אחר כך הוא הרים את השיער שלו והראה לי צלקת דקה בצורת ברק על המצח. עם כמה שהייתי מפורסם, בחיים לא הייתי רוצה צלקת מכוערת על המצח.

הייתי די בשוק אבל לא רציתי להראות לו עד כמה. שוב סובבתי את הראש שלי לחלון והסתכלתי החוצה. בדיוק עברנו ליד כפר מסויים, ומראות של חוות ומשקים לא בדיוק מעניין אותי. מה עוד אפשר לשאול את הארי פוטר? תוך כדי שאני חושב, הוא שאל אותי גם שאלה. אוקיי, השיחה הזאת יכולה להתפתח לאנשהו.

"כל המשפחה שלך קוסמים?" הוא שאל בעניין. הוא בטח לא יודע כלום על עולם הקוסמים.

עניתי לו שכן, ואז המשכנו לדבר קצת. על קווידיץ' (הוא לא ידע מה זה!), על האחים שלי ועל המשפחה שלי, על סקאברס-

" בגלל שיש לי חמישה אחים גדולים בבית, אני אף פעם לא מקבל דברים חדשים. אפילו את סקאברס-" הוצאתי אותו מהכיס- "קיבלתי מפרסי. בגלל שהוא מדריך השנה, הוא קיבל ציוד חדש וגם ינשוף, אבל לא היה להם מספיק-" מה לעזאזל אני אומר? "כלומר, במקום זה קיבלתי את סקאברס." כחכחתי בגרוני.

"זה ממש בסדר שאין למשפחה שלך הרבה כסף," הוא אמר פתאום.

"באמת?" לא האמנתי למשמע אוזניי. חשבתי שילד מפורסם כמוהו יהיה סנוב או משהו.

"לגמרי. אתה יודע, רק לפני חודש גיליתי שאני קוסם, וכנראה גם ממש מפורסם. הדודים שלי אף פעם לא נתנו לי הרבה, ורק לאחרונה גיליתי שיש לי בכלל חשבון בנק בגרינגוטס. הוא היה של ההורים שלי," הוא אמר.

פערתי את הפה שלי כמו טרול.

"אני מניח שאתה תוהה למה אני לובש בגדים כאלה גדולים-" הוא אמר. "הם בכלל של בן דוד שלי. היום- טוב- לא היום, כי קרה לו משהו לא חביב במיוחד- אבל הוא היה אמור ללכת היום לאיזו פנימייה פרטית לילדים סנובים, של מוגלגים כמובן, ואני הייתי אמור ללכת היום לחטיבת הביניים מקיף סטונוול. גם של מוגלגים. אבל אז גיליתי שהתקבלתי לפה ושאני קוסם." הוא סיים.

שמעתי צלצול פעמונים מחוץ לתא. אחרי כמה רגעים פתחה את הדלת אישה זקנה ודי שמנה, היא דחפה עגלה עם כל ממתקי החלומות.

"משהו מהעגלה, חמודים?" היא שאלה.

העיניים של הארי אורו.  הוא קם מהספסל והכיסים שלו צילצלו מרוב אוניות שהיו בהן. הלוואי וגם לי היה כסף לקנות דברים.

הוא לקח הרבה מאוד ממתקים. היה שם בערך קצת מכל סוג. הלוואי והוא יחלוק אותם גם איתי..

הבטן שלי קירקרה. הוצאתי מהתיק את הסנדוויצ'ים שאמא הכינה לי בבוקר. אני לא מאמין! היא שמה בפנים בשר משומר! למה לעזאזל היא לא הקשיבה לי, ביקשתי בפירוש! הייתי כל כך מבואס. מולי יושב לו הארי פוטר, כל הממתקים של היקום הזה נמצאים סביבו, ואני יושב פה עם סנדוויץ' בשר משומר אפרורי.

"אתה בטח מת מרעב." הוא אמר.

"מאוד. היא תמיד שוכחת שאני לא אוהב בשר משומר"

"אני אחליף איתך תמורת כמה מאלה," הוא אמר לפתע. אין מצב שהוא רוצה את הסנדוויצים. הם אפרוריים ויבשים!

"הנה- קח עוגייה," הוא אמר לי והושיט לי עוגיית דלעת.

הוא נראה כל כך מאושר לחלוק עם אחרים. אם אני הייתי במקומו, כנראה שהייתי שמח שיש לי ממתקים משלי.

בשלב הזה אני מניח שאיבדתי את  הנימוסים שאמא עבדה כל כך קשה כדי ללמד אותי, ופשוט לקחתי את העוגייה. אחרי העוגייה, עברנו לממתקים יותר- בואו נגיד- קסומים. אכלנו את המסטיקים הכי מתנפחים של דרובל, סוכריות רחף (הוא ממש התלהב שהסוכריות גרמו לו לרחף), ברטי בוטס, ובכללי את שאר הממתקים. כשהגענו לצפרדעי שוקולד הוא נראה קצת מודאג.

"אלה לא באמת צפרדעים נכון?" הוא שאל בחשש.

"לא," עניתי. "אבל תבדוק איזה קלף שמו לך, חסר לי אגריפס." אמרתי לו. שכחתי לרגע שהוא כנראה לא יודע על עניין הקלפים.

הסברתי לו את עניין הקלפים. היה לו את דמבלדור בתוך האריזה הפעם.

"אז זה דמבלדור!" הוא אמר לפתע. אין מצב שהוא לא יודע מי זה דמבלדור!

"לא ידעת מי זה דמבלדור?" שאלתי.

"ידעתי שהוא מנהל בית הספר שלנו, אבל לא ידעתי איך הוא נראה ולא ידעתי עליו הרבה..." הוא אמר.

"אלבוס דמבלדור, כיום מנהל את בית הספר הוגוורטס." הוא קרא מהקלף. "רבים מחשיבים אותו לקוסם הגדול ביותר בתקופה המודרנית," הוא המשיך. "דמבלדור מפורסם במיוחד בזכות הבסת הקוסם הרשע גרינגלוולד ב1945, גילוי שנים עשר השימושים לדם דרקונים ועבודתו בתחום האלכימיה עם בן זוגו לעבודה, ניקולס פלאמל. פרופסור דמבלדור אוהב להאזין למוזיקה קאמרית ולשחק באולינג." הוא סיים. הוא לא חידש לי שום דבר, קראתי את הכרטיס הזה אלפי פעמים.

הצעתי לו שיתחיל לאסוף קלפים גם הוא. הוא ממש שמח למשמע ההצעה. אחר כך דיברנו עוד על הממתקים ועל הקוסמים הנוספים שיצאו לנו מהקלפים. את כולם היו לי כבר, אז נתתי לו גם את כל הקלפים שקיבלתי עכשיו. עברה בערך שעה ועדיין לא אכלנו חצי מהממתקים.

"אתה יודע, תמיד אמרו שבסעודת הפתיחה בהוגוורטס מגישים מלא אוכל, אז אולי כדאי לנו גם לשמור קצת לאחר כך," אמרתי לו.

הדלת נפתחה פתאום.

עמדה שם הילדה המוזרה שראיתי כשנכנסתי לרכבת. היה לה הרבה שיער מתולתל וחום, שיניים קצת בולטות וקול פשוט מעצבן.

"ראיתם כאן במקרה קרפד?" היא אמרה. "נוויל איבד אחד."

"לא." אמרנו אני והארי במקביל.

הילדה הסתכלה עליי ועל הארי בעניין. היו לה עיניים רושפות כאלה.

"אתה הארי פוטר!" היא אמרה בלי אזהרה מוקדמת. "אני יודעת עליך הכל! קראתי עליך באירועים מרכזיים במאה העשרים, עלייתם וירידתם של כוחות האופל ובעוד מלא ספרים!" היא קראה בהתרגשות.

"באמת? לא ידעתי שאני מופיע בספרים," אמר הארי בביישנות.

"מסתבר שכן. אני הרמיוני גריינג'ר," היא אמרה ופנתה אליי. "ומי אתה?"

"אני רון וויזלי." אמרתי.

"טוב, אם תראו קרפד אז תגידו לנו." אמר לפתע הילד שהגיע יחד עם הרמיוני. הוא נראה כל כך עצוב.

הם יצאו מהתא.

"אם אני הייתי מאבד קרפד אז לא הייתי עצוב כל כך," אמרתי להארי.

"גם אני לא," הוא חייך.

הנסיעה המשיכה בנעימים. כבר התחיל להחשיך בחוץ. הנוף החוץ היה בנוי בעיקר מיערות פראיים, הרים גבוהים ואגמים כהים. הכל בטח מלא בעכבישים, חשבתי לעצמי.

הדלת נפתחה בפעם השנייה.

עמד בדלת ילד בלונדיני אחד, עם שיער חיוור ופנים חיוורים עוד יותר. העיניים שלו נראו כמו ענני גשם מכוערים. קצת מאחוריו עמדו עוד שני ילדים. שניהם שמנים וגבוהים, עם פרצופים מפחידים ביותר. כל ילד שמן עמד מכל צד של הילד הבלונדיני. הוא ממש הזכיר לי מישהו אבל לא הצלחתי להבין מי.

"אז זה נכון? כל הרכבת מדברת על זה שהארי פוטר המפורסם יושב בתא הזה!" הוא אמר להארי. הקול שלו נשמע כמו מסמרים חלודים. פוץ מפונק.

הארי הנהן אבל לא ענה.

"אה. זה קראב," הוא הצביע על הגורילה שהיה מימינו. "וזה גויל," הוא החווה על הגורילה משמאלו.

"ואני מאלפוי. דראקו מאלפוי." הוא אמר.

פתאום נזכרתי מאיפה הוא היה מוכר לי. הוא הבן של לוציוס מאלפוי, עובד בכיר במשרד הקסמים. הוא עשה כל כך הרבה צרות לאבא. אומרים גם שהוא היה אחד התומכים הכי בכירים של אתם יודעים מי לפני שהוא נעלם. מאלפוי הוא איש עשיר מאוד והוא גר באחוזה מפוארת ואפלה. ראיתי אותה פעם מבחוץ. 'אז זה הבן שלו,' חשבתי לעצמי. הוא ממש הזכיר את ההתנהגות הבריונית של אבא שלו. גיחכתי קצת. הוא שם לב.

"אבל אני לא צריך לדעת מי אתה," הוא אמר לי וכיווץ את העפעפיים שלו.

"אבא שלי תמיד אומר שלבני משפחת וויזלי יש שיער כתום, נמשים ויותר ילדים מאשר כסף לגדל אותם."

האוזניים שלי האדימו. אני כבר שונא את חתיכת הסנוב המתנשא והטיפש הזה. הוא נראה כמו בצל.

"אתה תגלה מהר מאוד שיש משפחות קוסמים טובות יותר מהאחרות, פוטר." הוא הושיט את ידו להארי.

"אני יכול לעזור לך בלהבחין מי טוב ומי לא." חתיכת חלאה.

"אני סבור שאני יכול להבחין בסוג הלא טוב בעצמי, תודה," הארי אמר לו. וואו, חשבתי. גל של הערכה להארי עבר לי בגוף.

מאלפוי ממש הלבין (עד כמה שזה אפשרי) ואז הסמיק מאוד.

"במקומך הייתי נזהר יותר, פוטר, כי אם לא אולי תסיים כמו ההורים שלך. הם גם הסתובבו עם אספסוף כמו הוויזלים והאגריד." הוא אמר. חתיכת מגעיל אני עוד אראה לו מה זה.

קמתי מהמקום שלי. שמעתי את פעימות הלב שלי באוזניים.

"אתה מוכן להגיד את זה שוב?!" אמרתי לו בשקט אך בקול הכי מאיים שהצלחתי לגייס.

"ומה אם כן? אתה מתכוון להילחם בנו?"

"כן, אם לא תצאו לנו מהתא ע כ ש י ו." אמר הארי. גם הוא התעצבן כנראה.

"אבל לא כל כך בא לנו לעזוב, נכון?" הוא שאל את קראב וגויל. הם הנהנו בחזיריות כי כנראה גם הם שמו לב לכל הממתקים שלנו.

"אנחנו כבר גמרנו את כל הממתקים שלנו ועדיין לא שבענו." הוא אמר. על גופתי המתה הוא ייקח לנו מהממתקים.

הילד שקוראים לו קראב שלח את היד שלו אל עבר סוכריות גומי משנות צבעים. הוא צווח. פתאום שמתי לב שסקאברס נתלה לו על האצבע, שיניו נעוצות בה.

הוא ניסה להעיף את סקאברס מהיד שלו. בסוף הוא הצליח, וסקאברס עף באוויר, נחת על הספסל וכנראה שאיבד את ההכרה.

מאלפוי קראב וגויל ברחו מהתא שלנו בריצה.

איכשהו סקאברס חזר לישון.

"הכרת את מאלפוי מלפני?" שאלתי את הארי.

"פגשתי אותו בסימטת דיאגון לפני חודש בחנות של מדאם מלקין. הוא לא כל כך התעניין בי אז כי הוא כנראה לא ידע מי אני. לא ייחסתי לזה חשיבות כי בעצמי לא כל כך הבנתי שאני די ידוע. זה היה היום אחרי שגיליתי שאני קוסם בכלל," הוא אמר. הלוואי ואני הייתי מפורסם.

הילדה המציקה הזאת, הרמיוני גריינג'ר, נכנסה שוב לתא שלנו.

"אפשר לעזור לך במשהו?" שאלתי אותה.

"לא.." היא הסמיקה. "אני לא מאמינה שאתם כבר רבים עם אנשים אחרים, אפילו לא הגענו להוגוורטס!"

אני והארי לא ידענו במיוחד מה לענות.

"וגם כדאי מאוד שתלבשו את החלוקים שלכם כי עוד מעט נגיע." היא אמרה.

"בסדר, אבל אם את רוצה שנתלבש את צריכה לצאת מפה." אמרתי לה.

היא הסמיקה עוד יותר ויצאה.

"איזה נודניקית היא." אמרתי להארי. הוא הנהן.

"אתה יודע משהו על משפחת מאלפוי?" הארי שאל אותי.

"אבא של דראקו הזה, לוציוס מאלפוי, עובד במשרד הקסמים כמו אבא שלי ויש לו תפקיד בכיר מאוד. אומרים שמשפחת מאלפוי תמכו באתה יודע מי לפני שהבסת אותו ואז הם אמרו לכולם שהם היו תחת כישוף. אבא לא מאמין לזה והוא אומר שהמאלפויים הם משפחה אפלה." סיפרתי לו.

לבשנו את החלוקים שלנו. להארי היו בגדים חדשים, ואילו החלוק שלי היה שייך פעם לפרסי. הוא היה קצת קצר עליי והרגשתי בו מאוד מטופש.

הרכבת נעצרה כמה דקות אחר כך. האיש במערכת הכריזה אמר לנו להשאיר את החפצים שלנו על הרכבת. הארי ואני ניסינו לצאת מהרכבת כמה שיותר מהר, כי ממש רצינו לתפוס לנו מרכבה שנוסעת לבד לעצמנו. פרד וג'ורג' סיפרו לנו עליהן.

אבל מסתבר שתלמידי השנה הראשונה לא נוסעים במרכבות

"תלמידים חדשים! תלמידים חדשים לכאן!" שמעתי קול עבה קורא. הסתובבתי אל מקור הקול.

מולנו עמד האיש הכי גבוה שראיתי בחיים שלי. הוא היה גבוה פי שניים מאדם בוגר ורחב כמו חבית גדולה מאוד.

"מה שלומך, הארי?" פנה האיש העצום אל הארי.

"הכל בסדר האגריד," הארי חייך אל האיש הענק שמסתבר שקוראים לו האגריד. אז עליו מאלפוי דיבר ברכבת.

"איך אתה מכיר אותו?" שאלתי את הארי בהפתעה.

"הוא זה שהגיע אליי ואמר לי שאני קוסם," צחק הארי. "זה היה לילה מטורף. למחרת הוא לקח אותי לסמטת דיאגון וקניתי את כל מה שאני צריך להוגוורטס,"

"וואוו...." לא היה לי משהו אחר להגיד. הרגשתי מטופש מאוד מן הסתם.

אחרי שכל תלמידי השנה הראשונה התאספו מסביב להאגריד, הוא לקח את כולנו לכיוון האגם שצמוד להוגוורטס. פנינו בסיבוב ופתאום ראינו את טירת הוגוורטס.

כל אחד ואחת מהתלמידים אמרו "וואווווו" של התפעלות. החלום של כמעט כולם התגשם עכשיו. הם הולכים ללמוד בהוגוורטס.

כשהגענו לגדה, ראיתי בערך חמישים סירות קטנות. האגריד אמר לנו להיכנס לסירות, וסיפר לנו שזאת מסורת של הוגוורטס, להשיט את התלמידים החדשים בסירות עד להוגוורטס ולהחזיר אותם בסירות בסוף השנה. הוא גם אמר לנו שצריך ארבעה ילדים בכל סירה ולא להתחיל לשוט עד שהוא יאמר לנו. הוא תפס סירה אחת לעצמו.

התיישבתי בסירה עם הארי, נוויל והרמיוני גריינג'ר.

"היכון, הכן- שוטו!" צעק האגריד.

כל הסירות נדחפו לתוך המים. כל אחד משתדל לעשות את החלק שלו בלדחוף את הסירה. פנינו בעוד עיקול ועברנו בתוך מנהרה שהייתה פתוחה מצד שמאל, אך ירדו מהתקרה הרבה שרכים וצמחים. כולם היו צריכים להתכופף כדי לא לקבל מכה. האגריד במיוחד.

אחרי כמה דקות הגענו לגדה השנייה למרגלות הוגוורטס.

כולנו יצאנו מהסירות ודרכנו על חלוקי הנחל של הגדה. הלכנו בקבוצה לא מסודרת אל עבר דלתות הכניסה.

האגריד נעמד מול הדלתות ודפק באגרופו הענק על הדלתות שלוש פעמים.

הפרק הקודם		הפרק הבא