עשרה דולר

כל הזכויות על הגבר שלא אהב מחזות זמר (The Guy Who Didn't Like Musicals) שמורות לסטארקיד, ניתן לצפות במחזמר ביוטיוב, העלאה של החברה. הפאנפיק דורג pg13 בגלל קללות ו, אה, מחווה. 

"מה אכפת לי? תעיף את התחת המחורבן שלך מפה!" קראה אמה אל הלקוח המתרחק והראתה לו אצבע משולשת.
"אמה," נשמע הקול המאיים של הבוסית שלה, נורה.
"אוי, שיט," הגיבה אמה והלכה הצידה אל נורה, משאירה תור מאוכזב של אנשים ליד הדלפק.
"הוא צעק עלי קודם," אמרה אמה בהתגוננות והבינה מיד כמה ילדותי זה נשמע.
"אמה, אני יודעת שיש לקוחות שקשה לעבוד איתם, אבל אם זה קשה מדי, אני יכולה למצוא מישהו אחר," איימה נורה.
"זה לא קשה מדי!" אמרה אמה מיד ואילצה את עצמה לחייך חיוך נימוסי, "קלי קלות. זה לא יקרה שוב. אני מבטיחה."
"ואני מבטיחה שאם זה יקרה שוב, את לא תצטרכי לבוא לפה יותר," ענתה נורה, "עכשיו תזיזי את התחת לעשות קפה."
אמה הנהנה וחזרה אל הדלפק. "מה אתה רוצה?" היא שאלה את האיש הראשון בתור, גבר גבוה עם עיניים כחולות. "שתהיי אשתי," הוא ענה.
אמה הרגישה את הפנים שלה מתחממים, וגם צורך עז להעיף לגבר סטירה. היא נשמה עמוק. היא לא התכוונה להתחיל מהומה שתי שניות אחרי שהיא הבטיחה להפסיק. "התכוונתי למשקה, איזה משקה אתה רוצה," היא אמרה, מחייכת חיוך-שירות-לקוחות שהכאיב לה בלחיים.
האיש נראה כאילו פתאום הוא הבין מה הוא אמר. הוא האדים ואמר, מעט בגמגום: "אני מצטער, אני, אה... רוצה קפה שחור. ותה צ'אי קפוא. בשביל חבר. מצטער. סליחה. מצטער."
הוא המשיך למלמל סליחה ומצטער במשך כל הזמן שהיא הכינה את המשקאות, מה שאיכשהו הפך את המצב לאפילו יותר מביך.
"זה עולה עשר דולר," היא אמרה כשהגישה לו את הכוסות.
הוא הוציא מארנקו שטר של עשרים דולר. אמה הושיטה לו שטר של עשרה דולרים, אבל הוא עצר אותה. "שמרי את העודף," הוא אמר לה.
"אדוני, זה עשר דולר," אמרה אמה את המובן מאליו.
"אני יודע," הוא ענה בחדות הבחנה, "קבלי את זה בתור, אה, התנצלות."
אמה שקלה לרגע.
"בסדר," היא אמרה והכניסה את השטר לתוך החלוק. האיש הלך והיא קיבלה את ההזמנה של הלקוח הבא.
***
"אתה בסדר?" שאל ביל את פול.
"למה אתה שואל?" ענה פול בשאלה.
"כי לא נגעת בקפה שלך. ואתה בוהה במסך בלי להקליד," ענה ביל.
פול נאנח וחייך חצי חיוך. "תפסת אותי," הוא אמר לביל, "האמת היא... שאמרתי משהו ממש מחורבן לבריסטה ההיא מביניס. בוא נגיד שאני לא אאשים אותה אם היא תשנא אותי לנצח."
הוא הניח את ראשו בעצב על המקלדת, מה שגרם לרצף חסר היגיון של אותיות להופיע על המסך מולו.
"אל תדאג, פול," אמר ביל וחייך אליו חיוך מעודד, "לא משנה עד כמה זה היה גרוע, אתה תמיד יכול כדי לומר סליחה."
"האמת שאמרתי כבר סליחה," ענה פול, "והיא סוג של סלחה לי, אבל יכול להיות שהיא סתם לא רצתה להסתבך עם הבוסית שלה."
"הי," אמר ביל, "התכוונת לומר לה את זה?"
"לא," ענה פול.
"רואה? אתה בסדר, פול. אתה לא התכוונת והתנצלת כמו שצריך. אם היא לא סולחת לך על זה זאת בעיה שלה."
פול נאנח, לא לגמרי משוכנע אבל בכל זאת הרים את הראש וחזר לעבוד.
***
אמה חזרה מהעבודה והחליפה את המדים שלה בבגדים נורמליים. כשעשתה זאת, שטר של עשרה דולרים נפל מתוך הסינר שלה. היא זכרה מי נתן לה אותו, אדם עם רושם מגושם חברתית שפלט שהיה רוצה שהיא תהיה אשתו. מצחיק, אבל כשהוא אמר לה לשמור את השטר הזה, זה לא גרם לה לרצות להיות אשתו אבל פתאום היא חשבה שאולי דייט לא יהיה רעיון כזה גרוע. אמה ניערה את ראשה. פשוט שימי את זה במקום, היא אמרה לעצמה. לאמה לא היה כוח לחפש את הארנק בתוך התיק, אז היא פשוט הניחה את השטר בצנצנת ריקה שהיתה על המדף, שם הוא נשאר עד עצם היום הזה.