הנרי ומקס

באחד מהימים החמים השבוע, אחרי יציאה ארוכה של התלמידים להוגסמיד, חזרתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה, נושם את האוויר הקריר של הטירה.
הרהרתי בפגישה שלי בהוגסמיד עם דיאן בל, וחיוך עלה לי על הפנים. היה לי כיף לדבר איתה.
הדלת של החדר נפתחה ושמעתי מבחוץ קול מתאמץ, כאילו מישהו דוחף משהו ממש כבד.
קמתי לראות מה זה, ולתוך החדר שלי נכנסה המזוודה הכי גדולה שראיתי בחיים שלי, ומאחוריה הנרי דוחף אותה לתוך החדר במאמץ.
"בוא תעזור לי רגע", הוא אמר.
עזרתי לו להעביר אותה אל יד המיטה שלו. זאת היתה מזוודה בגובה מטר וברוחב של שולחן משרדי.
"אפשר להבין מה זה?" שאלתי.
"כן", הוא אמר וניגב מהמצח שלו את הזעה. "זה, בקרוב, עומד להיות המשרד שלי".
"וואלה."
זאת היתה מזוודה חומה, רחבה, עם מנעול כסוף רגיל.
"כן," הוא אמר. "קראת את הספרים של הארי פוטר?"
"בטח".
"אז נכון בספר הרביעי, יש שם מורה שקוראים לו מודי והוא לא מודי, ברטי קראוץ' או משהו כזה".
"נכון, הוא שותה פולימיצי".
"אז היה לו ארגז כמו זה עם מרתף בפנים. שם הוא כלא את מודי שהוא כן מודי."
"נכון."
הוא נקש עם השרביט על המנעול והמזוודה נפתחה.
"בוא תראה".
בתוך המזוודה הפתוחה נגלה פיר מנהרה עם סולם. ירדתי אחרי הנרי והגענו לחדר בטון מכוער עם לפידים על כל אחד מארבע הקירות.
"ברוך הבא", אמר הנרי ופסע סביב, "עכשיו כל מה שנותר לעשות זה למלא את החדר הזה בציוד, ויהיה לנו משרד מקצועי. אם תעזור לי אני אסכים לך גם להשתמש בחדר הזה מידי פעם".
"מידי פעם?".
"נו, טוב. כשאתה צריך."
"בוא נגדיר את זה יותר טוב. אתה לא 'תרשה לי'. אנחנו ביחד בעסק הזה", אמרתי.
"סגור".
יצאנו החוצה וסגרנו את המזוודה.
"כבר תיכננתי הכל", אמר הנרי, "כלומר, מאיפה נקח את הריהוט וכל זה. בוא אני אראה לך."
יצאנו מהחדר וירדנו למטה.
התחלנו לקחת חפצים מיותרים מכל מיני מקומות ולהביא אותם למשרד. לקחנו כורסא ישנה מחדר המועדון. לקחנו שולחן וכסא מכיתה ריקה והברחנו אותם דרך מסדרונות צדדים. הנרי גם הוריד תמונה אחת של ילד קטן מאחד הקירות בקומה השלישית.
"זה חבר שלי", הוא הצביע על הילד הקטן שעופף מעל השדות שבתמונה על גבי שטיח מעופף. "הוא יוכל לעזור לנו ולרגל בכל רחבי הוגוורטס, או לשלוח בשבילנו הודעות. רק צריך לדעת איך לדבר אליו כדי שהוא יקשיב".
הגענו חזרה למשרד והנרי תלה את התמונה על הקיר מאחורי השולחן והביט סביב. החדר התחיל להיראות יותר טוב.
"רגע. מה קורה פה?" אמר הנרי.
כל הרהיטים בחדר רעדו.
הוא הביט לעבר הצוהר בתקרה ובאותו רגע כל החדר התהפך. נפלנו על הקיר הימני והשולחן עף וכמעט מחץ אותנו.
הנרי ניסה להתייצב. "נראה לי מישהו לוקח את המזוודה", הוא אמר.
החדר המשיך להתהפך עוד כמה פעמים והראש שלי נדפק בקירות.
"לעזאזל", הנרי קילל.
המשכנו להתהפך, ואחרי כמה דקות החדר נעצר ונהיה שקט.
חיכינו בלי לזוז.
"בוא ננסה לפתוח את הצוהר", הנרי אמר.
הצוהר עכשיו לא היה בתקרה, אלא בקיר היישר לפנינו. כנראה המזוודה היתה מונחת על הצד.
זחלנו דרך המעבר הצר והנרי פתח את הצוהר לכדי חריץ.
"אנחנו בחדר של פילץ'", הוא אמר. "הזקן הזה לקח לי את המזוודה! טוב, עכשיו הוא לא פה. ניחוש שלי זה שהוא הלך לקרוא למקגונגל. בוא נברח כמה שיותר מהר".
הוא פתח את הצוהר ויצא.
יצאתי אחריו ונעלתי.
"אז ככה הוא לקח אותנו", הנרי הצביע על העגלה שעליה היתה מונחת המזוודה.
הוא בחן את המזוודה. "יש לך רעיון איך ניקח אותה מפה? היא ממש כבדה," הוא שאל אותי.
"ניסית להרחיף אותה?" שאלתי, ואמרתי, "וינגרדיום לביוסה".

המזוודה ריחפה באוויר.
הוא חייך. "שכחתי איך הקסם הזה הולך".
יצאנו מהחדר של פילץ' ונכנסנו למעבר סודי ממול. כשהחזרתי את הווילון שסוגר על המעבר שמעתי את הקול של מקגונגל.
"אמרתי לך פילץ', שאסור לקחת לתלמידים דברים בלי להודיע להם. זאת לא החרמה, זה נחשב גזל..."
ברגע ששמענו את הקול שלה התחלנו לרוץ במעלה המעבר.
הגענו לחדר שלנו, בחזרה במעונות גריפינדור.
"אם מקגונגל מעורבת בזה..." הנרי אמר. "אנחנו צריכים לבטל הכל."

הוא הביט בי בפרצוף עצוב.

"נתחיל עם קסם הסוואה", הוא טפח בשרביט על המזוודה והיא נהפכה לשידה קטנה על יד המיטה שלו.
"איך עשית את זה?" שאלתי.
"שינוי צורה פשוט", הוא אמר.
"ממש פשוט".
"הדבר הבא שאנחנו צריכים לעשות זה להחזיר את כל הרהיטים שלקחנו למקום".
"לא," אמרתי, "אין מצב".

"נו, תעזור לי ואני אסדר לך עד הערב דייט עם בל".
"דיאן בל?" שאלתי.
"כן." הנרי אמר וגירד את פדחתו. "ההיא מריבנקלו שאמא שלה שחקנית קווידיץ'".
נזכרתי בפגישה שלי היום בבוקר עם דיאן, על החיוך שלה כל פעם שצחקה.
"איך אתה מתכנן לעשות את זה?" שאלתי אותו.
"לא יודע. אבל אני אמצא דרך".
חשבתי רגע. "מאה אחוז?"
"כן", הוא אמר.
אם הנרי אומר משהו הוא יודע.
"פפפ... נו, טוב".
נכנסנו פנימה והתחלנו לסחוב את כל הרהיטים חזרה למקום. עד שסיימנו להחזיר הכל כבר היה חושך וירדנו לארוחת ערב.
"ערב טוב הנרי, ערב טוב מקס", פרופסור מקגונגל הפתיעה אותנו בכניסה לאולם הגדול.
"שלום, המנהלת". אמרתי בחשש.
"אני מקווה שניצלתם את אחר הצהריים הפנוי שהיה לכם כדי להתכונן למבחן מחר..." היא אמרה בקול רגוע, "אגב, פילץ' דיווח לי על משהו שחסר במשרד שלו..."
"פרופסור," אמר הנרי, "לא כל פעם שמשהו קורה זה אנחנו".
"נכון, אבל אחוז גבוה מהמקרים זה אתם." היא הביטה בנו במבט חמור. "היום ספציפית מה שנלקח מפילץ' לא היה אבידה כל כך גדולה, כי זה משהו שלא היה שייך לו. אבל בכל מקרה, תוודאו שאתם לא נכנסים לצרות".
"כן, פרופסור."
היא הלכה לעבר שולחן המורים.
"אני אוהב אותה", אמר הנרי.
"אני יגיד לה", אמרתי לו.
הוא צחק. " אתה לא צריך, היא יודעת."

מילאנו את הצלחות שלנו בסטייקים, קציצות ולחמניות חמות.
"מה עם הדייט שאתה אמור לארגן לי עם בל?" שאלתי אותו.
"אז ככה", הוא אמר, "הכנתי תוכנית... אבל קודם אנחנו צריכים לחשוב מאיפה נביא רהיטים חדשים למשרד".

"חשבתי שעזבנו את העניין".

"נראה לך?! או-אה איזה משרד עומד להיות לנו, אתה לא מבין. ולא צריך להיות בזהירות, אני כבר לא דואג."

"מה עם מקגונגל?"

"אנחנו לא צריכים לספר לה, אם זאת השאלה. ואני בטוח שהיא לא תצליח לעלות עלינו גם אם היא תתאמץ".

הפרק הקודם		הפרק הבא