הארי פוטר והמשבר הרציני

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג

הארי פוטר פסע בחדר שלו, שערו סתור יותר מהרגיל, מנסה לרמוס ברגליו את תחושת המועקה שהצטברה בכל גופו.

הוא לא האמין שזה קורה לו. זה לא יכול לקרות. אסור לזה לקרות.

"אבא, למה אתה צועד ככה?" שאלה לילי הקטנה כשנכנסה לחדר.

הארי נעצר ובלע את רוקו לפני שהוא הסתכל על הבת שלו, הילדה בת התשע עם הפנים התמימות כל כך, השיער הארוך והאדמוני שלה, העיניים החומות והמתוקות שלה.

בדרך כלל המראה שלה גרם לו לשמוח. עכשיו כבר לא.

"לילי," הוא אמר, וכאב נשמע בקולו, "אני לא צועד בגלל כלום. את יכולה... את יכולה בבקשה ללכת לשחק עם האחים שלך?"

דאגה נשקפה מעיניה של הילדה הקטנה, אך היא חייכה חיוך מאולץ והנהנה. "אוקיי," היא אמרה, וקולה המתוק רעד מעט.

היא יצאה מהחדר, ולקחה איתה את מעט האור שהיה שם.

הארי פוטר התיישב על המיטה שלו ואחז בצלקת במצחו, שהחלה מפעמת בכאב, בשתי ידיו.

הוא נזכר בכל הזמנים הקשים בחייו, בתקופה שישן מתחת למדרגות והחברים היחידים שלו היו העכבישים,

בתקופה שכולם חשדו בו שהוא היורש של סלית'רין, ומבטים מפוחדים ולחשושים ליוו אותו לכל עבר,

בזמן שחשב שסיריוס בלק הוביל לרציחתם של הוריו ושנאה מלאה להארי את העצמות, בשנה הרביעית בה כולם,

אפילו רון חברו הטוב ביותר, חשדו בו שרימה כדי להשתתף במשחקים.

הארי נזכר באמברידג' שחרטה מילים של שנאה בדמו, בדמבלדור שאמר לו להשקות אותו בסם של ייסורים, בקרב על הוגוורטס הזרוע מוות.

מה שהארי התמודד איתו עכשיו היה שונה מכולם. גרוע מכולם.

***

"אל, ג'יימס," אמרה לילי שמיהרה אל אחיה הגדולים.

"מה?" הם שאלו והפנו את ראשיהם אליה, ראשו של אלבוס סוורוס שנראה ממש כראשו של הארי וראשו של ג'יימס סיריוס שנראה כשילוב של פניהם של הארי וג'יני, עם שיער כמו שלו ועיניים כמו שלה.

"אני חושבת שמשהו לא בסדר עם אבא," היא אמרה בחשש, "הוא הולך בחדר והוא נראה עצוב ואני חושבת שהוא שיקר לי שהכל בסדר."

דמעות עלו בעיניה.

אל וג'יימס התסכלו אחד בשני, ג'יימס בשעשוע ואל בדאגה.

"אני חושב שהיא סתם דואגת," אמר ג'יימס לאלבוס כאילו לילי לא נמצאה שם, "בוא נכין לה שוקו עם זיקוקים והיא תשכח מזה."

אל התעלם ממנו. הוא הביט בלילי לונה בעיניו הירוקות. "בואי איתי לאבא," הוא אמר לה, "אני בטוח שביחד נצליח לשכנע אותו לספר לנו מה קרה."

ג'יימס גיחך. "רוצה שאני אכין גם לך שוקו עם זיקוקים?" הוא שאל את אלבוס בלגלוג.

"כן, בצבע ורוד!" ענה אלבוס בזעף, "בואי, לילי."

הוא לקח את ידה הקטנה של אחותו ויחד הם פסעו אל החדר של ההורים שלהם, שם הארי פוטר ישב והתנשם בכבדות, זיעה קרה מכסה את מצחו.

"אבא, מה קרה?" שאל אלבוס, וקולו כמעט הקפיץ את הארי ממקומו, "אפילו את לילי לא הצלחת לשכנע שהכל טוב, ואני גדול יותר בשנתיים."

"הכל טוב," אמר הארי וחייך חיוך רחב, ומכוער באילוצו. ואז הוא התעלף על המיטה.

כשהוא התעורר, אלבוס הושיט לו כוס של מים ולילי מחתה את הזיעה ממצחו.

"בבקשה תספר לנו מה קורה, אבא," התחנן אלבוס.

"ואל תשקר לנו עוד פעם," ביקשה לילי ופערה בעצב את עיני השוקולד שלה.

"בסדר," התנשף הארי ועבר לישיבה, "משהו באמת לא בסדר. עובר עלי משבר רציני וחמור."

"מה המשבר הרציני והחמור, אבא'לה?" שאלה לילי בדאגה.

"טוב," אמר הארי ועצם את עיניו, "המשבר הוא- לולולולולו הופ טררה חנטרו חנטרו חנטרו קרינר אחד באפריל שמח!"