יומנה של מכשפה

90\8\27
האיש הגדול והמזוקן, (שמתברר שקוראים לו האגריד והוא שומר הקרקעות בהוגוורטס, בית הספר לקסמים.) לקח אותי לקניות היום, וגם ההורים שלי הצטרפו.
דבר ראשון הלכנו לחנות של מדאם מלקין כדי לקנות גלימות, האגריד נשאר בחוץ מפני שהוא היה גדול מדי והיה יכול להרוס משהו בטעות, אז הוא העדיף להישאר בחוץ. ואני והורי נכנסנו לחנות. קנינו שלוש גלימות שחורות ופשוטות לפי הרשימה, וכשההורים שלי עמדו לשלם האגריד עצר אותם: "אתם לא באמת מתכוונים לשלם בכסף של מוגלגים? בואו אני אביא כסף לכם פה כסף, ואחרי זה אתם תחזירו לי במוגלגים כסף" אמר בדיבורו השגוי מעט וחייך בחביבות.
כשסיימנו שם הלכנו לכרך ודף בע''מ.
כמובן שכשנכנסנו לחנות הוקסמתי מהספרים!
המדפים היו מלאים עד התקרה בספרים! למעשה חוץ מהספרים שנדרשתי לקנות יצאתי מהחנות גם עם ספרים על כל נושא אפשרי בעולם הקוסמים כמעט: על הוגוורטס לאורך השנים, על קסמים ולחשים, על שיקויים ובעצם כמעט על כל דבר שהיה להם!
הכי אהבתי את הספר ׳הוגוורטס:תולדות׳, הוא היה מרתק!
אחר כך הלכנו לחנות הקדרות של פוטיג (למען האמת, הופתעתי שזו לא היתה החנות הראשונה שנכנסנו אליה, הרי היא הראשונה שעברנו, ומכשפות צריכות קדרות, לא?) וקנינו לי קדרת ברזל עבה. אחר כך הלכנו לרוקח, הריח היה נורא! הוא היה מין תערובת של ביצים סרוחות וכרוב רקוב.
אבל מה שהיה שם פיצה על הריח.
בחנתי בסקרנות קרן של חד קרן, צנצנת של אבקת פיות, ומשהו שהיה כתוב עליו: תמיסה של אושר. הנוזל בקבוקון היה זהוב ויפהפה, והתקשיתי לעזוב אותו.
אחרי שסיימנו את הקניות אצל הרוקח, נזכרתי שיש משהו שלא קנינו.
לקנות....
"שרביט!״ צעקתי בהתרגשות באוזן של אימי.
"הו, לזה יש אחד מומחה רק, אוליבנדר מכובדו.״ אמר לנו האגריד והוביל אותנו אל עבר חנות קטנה בצד הדרך.
נכנסתי לחנות לבד, מפני שההורים שלי נשארו בחוץ לשוחח עם האגריד, והתרגשתי מאוד.
׳למה אין פה אף אחד?״ חשבתי לעצמי.
החנות הייתה ריקה! ככה לפחות חשבתי.
"הלו? יש כאן מישהו?" שאלתי בבלבול מעורב בדאגה.
פתאום זז בפינת החדר סולם ועליו אדם מבוגר מאוד.
ניחשתי שזהו אוליבנדר. אוליבנדר היה איש קשיש בעל פלומת שיער כסוף על ראשו, ועיניים גדולות וחלביות, כמו כדורי זכוכית, שננעצו בי.
"אני זוכר כל שרביט שאי פעם מכרתי אבל אני לא זוכר את ההורים שלך, או איזה שרביט מכרתי להם, מה שמך?" שאל האדם במרץ שהפתיע אותי.
"הרמיוני גריינג'ר, אדוני" אמרתי בביישנות.
"גריינג'ר... גריינג'ר... לא מכרתי שרביט לאף גריינג'ר למיטב זיכרוני." אמר אוליבנדר, מבולבל.
"הייתי מופתעת אם כן מכרת, אני המכשפה היחידה במשפחה.״ אמרתי, מעט בבושה.
"אה.... בת מוגלגים, אם כך?״ שאל אותי.
הנהנתי.
״ אני חושב שזה יתאים" אמר, מושיט לי שרביט ארוך ודק, "תנסי להניף אותו.״
ישר יצאו ניצוצות מהשרביט
" יפה מאוד, יפה מאוד, על הניסיון הראשון! טוב, אני משתפר עם הגיל...״ אמר לי ואז הוסיף: ״שרביט מיוחד מאוד... 10 ו3\4 אינץ', עשוי גפן ליבת נימים של דרקון, לא גמיש במיוחד.
את עוד תגיעי לגדולות ילדתי.״ אמר לי ואני חייכתי אליו.
לאחר שסיימנו הכל חזרנו הביתה, מפני שלא רציתי חיית מחמד.
רציתי להשקיע את כל כולי בלימודים.
והתחלתי לקרוא את ספרי הכשפים שלי, כבר סיימתי ללמוד את ספר הכשפים הבסיסי ואת אלף עשבים ופטריות קסומים, ואני באמצע חיות הפלא והיכן למצוא אותן...
למען האמת, הדבר שהדאיג אותי יותר מכל לא היה הלימודים, בהם ידעתי שאצטיין, אלא דווקא החברים.
מאז ומעולם יש לי בעיה עם חברויות.
אני יחסית מרוחקת ומעדיפה לקרוא מאשר לדבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא