שונא את פוטר.

אני שונא את פוטר.

שונא את הפרסום שהוא זוכה לו.

שונא את זה שכולם אוהבים אותו.

שונא את זה שהוא מנצח אותי בקווידיץ'.

תמיד הוא נכנס למגרש בראש מורם,

מטאטא "אש המחץ" שלו מושען על כתפו,

והחיוך הזחוח מרוח על פניו,

כאילו מודיע לכולם,

"אני עומד להביא את הניצחון לגריפינדור."

איך אפשר שלא לאהוב אותו?

פשוט מאוד.

מעיפים בו מבט אחד.

מבט אחד בעיניים הירוקות החודרות שלו, וכבר אני שונא אותו.

אבל זה רק אני.

כל האחרים נמסים למראה "הנבחר",

כאילו אם אפילו רק יסתכל להם בעיניים,

הם ירגישו כאילו השיגו את מטרת חייהם.

אני שונא את פוטר.

שונא את זה שכולם חושבים שהוא כל כך אמיץ.

לכולם הוא כבר הוכיח את זה, רק לי לא.

אבל הוא היה חייב לזכות בכל התהילה.

הוא לא יכל לחיות בתחושה שמישהו אחד שונא אותו.

אז הוא הציל אותי.

הוא הציל אותי כשהחדר נשרף סביבינו.

ולמען האמת?

כבר היה עדיף אם הוא היה משאיר אותי שם.

כי עכשיו כולם מסתכלים עליי,

כאילו משהו בי לא בסדר.

כי זה שהוא הציל אותי,

רק גרם לי לשנוא אותו יותר.