ליידיבאג ספרקל

ויתור זכויות להסברו על הפוני הקטן שלי: חברות היא קסם ולתומס אסטרוק על המופלאה. תהנו מהקרוסאובר הקצר!

טווילייט ספרקל היתה תלמידה טובה, אבל זה לא הכין אותה לדבר הזה.

זה התחיל בתור יום רגיל: היא עזרה לזקן לחצות את הכביש, היא הגיעה מוקדם יותר מכולם, היא ידעה את התשובות לשאלות בשיעור.

אבל לא היתה לה תשובה לשאלה שצצה לה בראש: מה לעזאזל קורה פה?

מחוץ לחלון הרעיד את האדמה מפלץ לבן ושרירי עם עיניים אדומות וכנפיים קטנטנות.

הוא איכשהו הזכיר לה את התלמיד ההוא מהכיתה המקבילה שהיא שכחה לשאול לשמו כשהיא עברה ועכשיו היה מביך מדי לעשות את זה.

אבל עכשיו הוא היה מפלצת. טווילייט בלעה רוק.

המורה, שנראתה לא פחות מפוחדת ממנה, אמרה: "אה... אתם יכולים להשתחרר הביתה עכשיו."

בלי לחכות רגע, טווילייט לקחה את התיק שלה ורצה לביתה, שלמרבה המזל היה בכיוון ההפוך מהמקום בו השתולל המפלץ.

טווילייט רצה ברחובות פריז, עיר מגוריה, עד שהגיעה לביתה.

"טווילייט! תודה לאל שאת בסדר!" קרא אבא שלה כשהיא כשלה לתוך הבית. "ראיתי בחדשות שיצור מתקיף את בית הספר שלך!"

"ה-המורה שחררה אותנו," התנשמה טווילייט, "אני הולכת לחדר."

"רגע, רוצה לאכול ארוחת צהריים?" קראה אחריה אמא שלה מהמטבח, אך טווילייט כבר לא שמעה. 

היא נכנסה אל החדר שלה, שהיתה בו ספריה בגודל מרשים ומיד התחילה לשלוף ספרים מהמדפים ולדפדף בהם בקדחתנות. 

הכלב החום הבהיר של טווילייט, ספייק, מיהר לצידה והיא נתנה לו ליטוף קצר אבל אז דחפה אותו בעדינות.

"לא עכשיו, ספייק, טווילייט עסוקה!" היא אמרה לו ועברה לספר הבא.

"נו... חייב להיות משהו שיסביר על היצור שהתקיף את בית הספר!" היא קראה בתסכול. 

היא נטשה את מדף הספרים שמולה והתכוונה לעבור למדף הספרים שמעל המיטה שלה.

בדרך היא שמה לב לחפץ קטן ושחור שנח על שולחן הכתיבה שלה. 

"מה זה עושה פה?" היא תהתה והרימה את החפץ, שהיה קופסה מעוטרת באדום. היא פתחה אותה ויצא מתוכה כדור של אור ורוד. 

"יאאאאא!" היא קראה ושמטה את הקופסה. 

ספייק וטווילייט הסתכל בסקרנות בכדור האור, שדעך וחשף יצור קטן ואדום עם נקודות שחורות ומחושים. 

"אההההההההההההההההההההההההההההההההה!" צרחה טווילייט. 

אח של טווילייט, שיינינג ארמור, הגיע לחדר כמעט מיד. "מה קורה, טוויילי?" הוא שאל בדאגה.

היצור האדום נעלם בהבזק לתוך הספריה עם בואו. 

טווילייט לא הצליחה לדבר, רק להצביע בחיוורון על הקופסה שנחה על רצפת חדרה. 

שיינינג ארמור הרים את הקופסה וקימט את מצחו. "מה הבעיה בזה?" הוא שאל במצח מקומט, "זה רק זוג עגילים."

"י-יצא מתוכה... דבר חרקי ענקי!" גמגמה טווילייט. 

"טוב, טווילי, אני מבין שאת לחוצה," הוא אמר, הנהן בהבנה ומיקם את הקופסה על השולחן.

"שמעתי מה קרה בבית הספר. את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על זה עם ההורים?" 

"אני רוצה לקרוא את כל הספרים בחדר עד שיהיה לי מושג מה קורה פה!" ענתה טווילייט בטון פחות שפוי ממה שהיא התכוונה להפיק. 

"אני וההורים כאן בשבילך למקרה שתצטרכי אותנו," אמר שיינינג לפני שיצא וסגר אחריו את הדלת.

היצור האדום חזר לרחף מול טווילייט. היא צרחה שוב. ספייק הכלב נבח.

"שששששש," השקיט אותם היצור ושם יד חסרת אצבעות מול פיו חסר השפתיים. "קוראים לי טיקי ואני לא מתכוונת לפגוע בכם."

"את מדברת!" צווחה טווילייט.

"ששש!" הזהירה אותה טיקי, "אסור שההורים שלך או אח שלך יבואו לראות אותי! אני הסוד שלך עכשיו, טווילייט! את חייבת לבטוח בי!"

"ולמה שאני אבטח בחייזרית בצורת תינוק עם מחושים?" שאלה טווילייט יותר בשקט אבל עדיין בלחץ.

טיקי נראתה מעט נעלבת מהתיאור הזה.

"אני לא חייזרית, אני קוואמית," היא תיקנה אותה, "אני כאן כדי לתת לך כוחות על. ככה תוכלי להביס את היצור שהופיע ליד בית הספר שלך."

טווילייט נאנחה ואמרה: "הייתי אומרת שזה לא הגיוני מבחינה מדעית, אבל ההסבר היחיד שהמדע מציע למה שקורה פה זה שאני הוזה.

או חולמת. טוב, אם זה חלום, אין לי בעיה לזרום עם זה. איזה מן כוחות על את מתכוונת לתת לי?"

"כוח של יצירה," סיפרה לה טיקי בחיוך, "אני אתן לך יו-יו שאם תזרקי אותו כלפי מעלה ותגידי 'קמע המזל' הוא ייתן לך חפץ שיוכל לעזור לך.

אבל אחרי שתזמני קמע מזל את תהיי חייבת להשתנות בחזרה תוך חמש דקות."

"להשתנות בחזרה ממה?" שאלה טווילייט וצמצמה את עיניה בחשדנות.

"שום דבר רציני," הרגיעה אותה טיקי, "בסך הכל הבגדים שלך ישתנו מחליפה בנושא חיפושית לבגדים הרגילים שלך."

"למה בגדים בנושא חיפושית?" צייצה טווילייט.

טיקי היטתה את ראשה הגדול מגופה כמנסה להבין מה הבעיה בזה.

"כי את תהיי גיבורת על בנושא חיפושית," היא אמרה כמציינת בקול חמוד, צייצני וסרקסטי את המובן מאליו.

עווית חלפה על פניה של טווילייט. "גיבורת על בנושא חיפושית?" היא שאלה.

טיקי הנהנה.

"גיבורת על בנושא חיפושית??" חזרה טווילייט.

ספייק הכלב התרחק ממנה.

טיקי התקרבה אליה. "ששש!" היא צעקה בלחישה, "את חייבת להיות שקטה יותר, טווילייט!

מי ששלח את המפלץ ההוא יכול לשלוח עוד מפלצות בעקבותי אם הוא ידע איפה אני נמצאת. את חייבת להירגע. מה הבעיה?"

"אני לא יכולה להיות גיבורת על חיפושית," אמרה טווילייט בשקט.

"בטח שאת יכולה," עודדה אותה טיקי.

"אבל... אני... מפחדת מחיפושיות!"

מאיפה קיבלתי את הרעיון שהיא מפחדת מחיפושיות? https://youtu.be/qHY9RaXUsus