צלקת ברק

בס"ד

היי, אנשושים ואנשושות!

וואו, התגעגעתי לזה.

וכנראה שגם התיקון האוטומטי בטלפון, כי הוא כבר למד את זה.

אז מחיאת כף לך, טלפון יקר!

ואם יש שגיאות כתיב וכולי הפאנפיק, אני מאשימה אותך רשמית.

אז אם אתם לא מכירים אותי, קוראים לי שירה.

ואם אתם לא קראתם את הפאנפיק הקודם, ממש כדאי לכם לקרוא אותו לפני כן.

אתם פשוט לא תבינו חלק גדול מהעלילה.

וגם לא את החפירות המקסימות שלי בהתחלה.

אז קאפקייקס לכולם, וקדימה.

למי שיצליח לנחש מה קורה בהמשך במדויק, אני מגלה את כל העלילה של הפאנפיק הזה ואם הוא ירצה גם את של פאנפיק ההמשך, אם יהיה אחד.

מעניין אם מישהו יצליח.

ואגב, אל תחטפו שוק בשורה האחרונה.

באמת. זו לא הולכת להיות עלילה מטורפת שתסטה לגמרי מהפסים.

בגדול, זה בעיקר להמשך הרחוק.

תהנו⁦❤️⁩

_______

ברק.
אור.
פשוט אור.
ללא צבע, ללא סימן.
ללא שליטה.
ברק מבזיק ברקיע השחור כגלימה כהה חלקה, מרעיד את הקרקע הרטובה מגשם.
ואולי מאגלי הזעה הקרה של מתח שמצטברת בכפות ידיי.
אף אחד לא יודע שאני כאן.
אני לא אמור להיות כאן, לא אמור להיות בשעה כזאת ליד הבית הארור של לילי.
דמבלדור לא היה נותן לי להיות כאן אילו ידע.
הוא תמיד ניסה להרחיק אותי ממנה.
כאילו הוא פחד שיום אחד אני אעשה משהו לפטור הזה; אבל אילו הוא היה מכיר אותי באמת הוא היה יודע שבחיים לא הייתי עושה את זה.
לא הייתי פוגע בלילי, ולו במקצת.
בחיים לא.
אני נושם, נשאר בשליטה.
הגלומות השחורות שעוטפות את גופי החיוור לא מתנפנפות באוויר הכבד שעופף את שערי הפרוע.
אני נשאר במקום, בוהה בחלון המנופץ.
יכול להיות שזאת טעות.
אני עומד במקום, כאילו חושש ללכת.
אבל הדחף המוזר הזה מגוחך.
עמדתי כאן אתמול, ושלשום; הסיכויים שיקרה משהו דווקא היום אפסיים.
ואולי אני פשוט לא רוצה להאמין בכך.
אני נושם, מכריח את רגלי לעשות צעד.
היא מסרבת.
אני נאנח.
דמבלדור או לא דמבלדור, אני חייב לבדוק מה קורה שם.
אפילו אם אני טועה.
אני מנסה להפציר בגופי להענות, להסכים לנוע.
אבל אני לא זז, עומד כמו רוח שקופה ברגשות ששוטפים אותי.
די, אני אומר לבסוף לעצמי.
תאסוף את עצמך בידיים, סוורוס.
לא הפרת את השליטה העצמית שלך כבר שנים ארוכות, מאז אותה פליטת פה אומללה בשנה השישית, ולא תאבד אותה עכשיו.
נאנחתי.
עכשיו זוז, פקדתי על עצמי.
רגליי נעו בשקט מופתי ובהרגשה מתערבלת בבטן.
הדלת היתה עקורה, מושלכת על הקרקע.
אני מתחיל להיכנס.
ואז נשאר נטוע במקום כשאני רואה את גופתו הטרייה של ג'יימס פוטר.
אין דרך לתאר את ההרגשה לראות את האדם שהכי תיעבת אי פעם מוטל על הרצפה.
מת.
המוח שלי מפסיק לעבוד.
ואז אני בדחף בלתי מוסבר מתכופף ועטשה תנועות של החייאה בחזה המוצק של ג'יימס פוטר.
ההרגשה מוזרה, רובוטית כמעט.
אני מנותק מהרגש שלי, והגוף פשוט פועל מעצמו.
זה כמעט שאני לא אני.
"ג'יימס..." אני לוחש לבסוף, מסיט את מבטי ממנו.
רוב האנשים שמתים זוכים להיות מעין גיבורים אחרי מותם; כאילו היו מיוחדים בכך שהעזו לחקור את סודו של המוות.
אחרי הכל, למה לגנות אדם שכבר מת?
אבל אני לא אשגה לחשוב כך.
אני רוצה לרוץ, לראות מה קרה ללילי, לראות. שהיא בסדר!
אבל אני נשאר דומם לרגע מול ג'יימס פוטר המובס.
אני עצוב שמשהו נורא כזה קרה.
לא, זה לא היה אמור לקרות.
"לא היית אמנם מושלם," אני לוחש לבסוף לג'יימס הדומם, "אבל לאף אחד לא מגיע למות בצורה כזאת."
לרגע נדמה שג'יימס פוטר מביט בי בעיניו החומות, כאילו מנסה להגיד לי משהו.
ואז אני מניד בראשי.
אולי האפשרות שהוא יגיד לי יום אחד סליחה קסמה לי יותר מידי.
אני מרגיש כבר את החרדה לבאות מתקרשת בדמי, רועדת באצבעותי.
אני מניח את ג'יימס, מתקדם לעבר קול דק שצורח בקול.
הוא בוקע מהחדר הקטן.
אני רץ, נכנס בבהלה הולכת וגדלה.
משהו נורא קרה, אני מרגיש את זה.
ריח של דם קרוש עומד במסדרון החשוך.
"לומוס," אני לוחש, ושרביטי נדלק.
ואז מראה נורא נגלה לעיניי.
ילד בודד יושב שם בעריסה, בתוך חדר הרוס.
יש לו עיניים ירוקות גדולות ושער שחור חלק.
וצלקת חרוכה בצורת ברק.
"הארי פוטר," אני ממלמל את שמו, נזכר.
אני מניח את התינוק הצורח, מסתכל ברחבי החדר.
ואז אני רואה אותה.
לא הנבואה.
רק לא הנבואה.
זה לא הילד הזה; רק לא לילי.
זה הילד של פרנק ואליס.
התחנתי, מה לא עשיתי.
ידעתי שזה לא הוא.
אבל חרדה קרה עולה בגרוני, ואני מבין.
אדון האופל בחר.
ואז הדמעות עולות בעיניי, ושליטתי העצמית מתחילה להתפוגג.
בליל של שער אדום אש עוטף ברכות מתריסה את פניה הנחושות.
ידיה זרוקות לצדדים, כאילו היא מנסה לגונן.
היא תמיד ניסתה לגונן, לעזור.
אני מתכופף אליה, והדמעות זורמות ללא שליטה.
אני מאבד את עצמי, צורח בכאב כשהאדם האחרון שהיה אכפת לי ממנו נלקח.
"לילי," אני אומר בנשימה כאובה, "לקחו לי אותך."
המילים נשמעות פשוטות כל כך.
אבל הן לא.
הן עוצרות בתוכן נהרות של כאב.
אבל גם שנים של תקווה וחום.
והכי נורא... העיניים שלה.
העיניי דשא ירוק שלה היו תמיד יפהפיות.
לילי לעולם לא בהתה.
העיניים שלה מעולם לא היו עמומות.
לא.
הן היו בוהקות, מלאות חיים.
עצב, שמחה, כעס, התרגשות, נחמה.
הן היו מלאות רגשות.
הן היו מלאות בחיים.
לילי הייתה מלאה בחיים.
ועכשיו היא כבר לא.
אני צורח כמו חיה פרועה.
לא אכפת לי שוולדמורט יהרוג אותי.
לא אכפת לי מכלום.
החיים שלי איבדו משמעות.
'האהבה שלך לאנשים שיקרים לך היא הנכס הכי חשוב לך,' היא אמרה לי פעם.
בזכותה הצלחתי להתגבר על אלאן.
ואהבתי אותה.
הוא, כמה אהבתי אותה.
אני נשבר, מתייפח ללא בושה.
ואני אוהב אותה!
אני עדיין אוהב אותה!
אני מרים אותה, מחבק אותה.
אני מנסה הכל, הכל.
אבל לילי נשארת קרה.
הלילה נשאר שחור.
התינוק צורח, מבוהל.
אני מניח אותה בעדינות.
מה קרה לוולדמורט? השאלה המטרידה עולה בראשי.
מה קרה כאן? איך לילי מתה? אני צועק בראשי, מחפש תשובה ברורה.
הילד ירוק העיניים מסתכל עליי באימה.
"אתה," אני אומר בשקט, "אתה... היא אהבה אותך. היא יותר אהבה אותך מעצמה."
ואז אני מושיב אותו, שולף את שרביטי.
אני חייב לעשות את זה.
למען הילד.
למען כל העולם.
לילד אסור לזכור כלום, לחיות עם צל שירדוף אחריו כל חייו.
ואני צריך לדעת אם אדון האופל בחיים.
אני מצמיד את שרביטי לילד המבולבל, וחוט כסף דקיק יוצא ממנו.
זיכרון.
אני מוציא בקבוקון מכיסי, והנוזל הסמיך הכסוף מצטבר בו.
לבסוף הוא נגמר, ואני אוטם את הבקבוקון.
אני תולה אותו על צווארי, ליד השיקוי שאמי העניקה לי כשהייתי ילד.
הוא לא פחות חשוב.
הבקבוקון הזה עוצר בתוכו את חולשתו וסודותיו של אדון האופל.
אני מניח את הילד בעריסה, מסמן לו שישתוק.
אני כותב מכתב בהול לדמבלדור.

אלבוס,
שלח אנשים מייד למכתש גודריק.
מישהו בגד באמונם של הפוטרים.
גיימס ולילי מתו.
אדון האופל מת.
הילד נשאר בחיים.

לא חתמתי בסוף המכתב.
אף אחד לא ידע שהייתי כאן, שחזיתי בזוועה הזאת.
גם לא דמבלדור.
"לילי..." אני אומר בקול רווי דמעות צער, "אני..."
אני מנסה להמשיך את המילים, מנסה להגיד לה משהו אחרון.
אבל המילים נתקעות בגרוני.
פי יבש, צרוד מצרחות כאב מתמשכות.
אני שותק.
ואז אני מביט לחלון.
שמיים אפלים, נטולי כוכבים.
הרקיע שחור, קודר.
כאילו גם הוא מסוגל להבחין שמשהו חסר.
אבל הוא לא.
ואז אני מבחין במשהו נוסף.
משהו שאותו לא אגלה לאף אחד, לעולם.
משהו שישנה את חיי.
משהו שיכריח אותי לא לגלות אותו לאף אחד.
אני נושם עמוק.
לילי פוטר היתה בהיריון.

הפרק הקודם		הפרק הבא