אני והאדמוני

ויתור זכויות לתומס אסטרוק על הסדרה "המופלאה." 

את הפאנפיק כתבתי בגוף ראשון בהווה (לדוגמה: "אני אוכלת פלאפל" ולא נגיד "דנה אכלה פלאפל") שתדעו למקרה שאתם לא מתחברים לזה. 

בכל מקרה, מקווה שתהינו!

"מה קורה פה?" אני תוהה.
אני בהחלט לא נמצאת במקום בו הייתי קודם.
אני מוצאת את עצמי בוהה באדם זקן ונמוך עם עיניים חומות מלוכסנות.
אדם זקן ונמוך עם עיניים חומות מלוכסנות שנראה לי מאוד מוכר.
"מאסטר פו?" אני שואלת חלושות, כל כך המומה שזה נס שאני בכלל מצליחה להוציא מילים מפי.
הוא מהנהן בהבעה מופתעת.
"ווייז?" אני שואלת.
מאסטר פו מניד קלות בראשו ויצור ירקרק מרחף מאחורי גבו של מאסטר פו- ווייז, הקוואמי של הצב, המעניק את כוח ההגנה.
"מהו שמך, עלמתי?" שואל מאסטר פו.
"דנה רון," אני עונה לו.
"איך את יודעת את שמותינו, דנה?" שואל מאסטר פו.
"הגעתי מעולם אחר," אני עונה, "מהעולם שלי אפשר לצפות בעולם שלכם."
כשאני מבטאת את זה בקול, מכה בי ההבנה.
זה אמיתי! זה באמת קורה לי! אני בעולם של החיפושית והחתול השחור!
אני מחייכת חיוך רחב.
"מה ראית מעולמנו, דנה?" שואל מאסטר פו.
"ראיתי את חייה של החיפושית. ראיתי את חייו של החתול השחור. ראיתי את חייו של-" אני מתנשמת, "-אני יודעת מי נושא את המופלא של הפרפר!"
אך ברגע שאני אומרת את זה, אני שוכחת.
אני מנסה להיזכר, להגיע למידע הזה, אבל זה כאילו יש לי חומה בתוך המחשבות.
אני יודעת שראיתי את זה!
ראיתי אותו משתנה, ראיתי אותו משתנה בחזרה, ראיתי אותו מתעלל בקוואמי שלו, נורו, אבל אני לא מצליחה להיזכר בשמו או במראה פניו.
"אני לא מאמינה!" אני צועקת בתסכול, "שכחתי! אין מצב ששכחתי! זה חשוב מדי! זה לא משהו ששוכחים!"
"אולי אותו כוח שהביא אותך לכאן מחק את המידע ממוחך," שיער ווייז בעצב.
"מה אני יכולה לעשות?" אני שואלת.
מאסטר פו מתבונן בי בעיון.
"אתה חושב שהיא מתאימה לכך?" הוא שואל את ווייז.
"זה יכול להיות מסוכן," עונה ווייז, "אבל הגורל הניח אותה בפנינו. אנחנו לא יכולים להתעלם מכך."
מאסטר פו מהנהן.
אני שומעת את מילותיהם באי אמון.
זה אמיתי? הם באמת מתכוונים לתת לי מופלא?
מאסטר פו מטפס על שרפרף עץ וניגש אל הגרמופון שלו, לוחץ על עיניהם של הדרקונים.
הוא מסתיר בגופו את לוח המקשים כשהוא מקיש את הקוד הסודי ומוציא את הקופסה של המופלאים.
הוא מניח אותה בפני וחושף את המופלאים, המגרות נפתחות.
"דנה רון, אני סומך עליך וחושב שאת ראויה לשאת מופלא. עשי בחירה נבונה. כוחות רבי עצמה שכאלה צריכים לשמש למען טובת הכלל."
"כן, גרינדלוולד," אני אומרת.
אני סורקת את קופסת המופלאים במבטי וקולטת דבר מדהים: גם המופלאים של החיפושית והחתול השחור נמצאים שם.
"למה המופלאים של ההרס והיצירה נמצאים פה?" אני שואלת.
"רק מעט לפני שהגעת ווייז הרגיש את ההילה השלילית של מופלא הפרפר. עוד לא הספקתי לבחור גיבורים, מלבדך כמובן," עונה מאסטר פו.
אני מרגישה משיכה כמעט פיזית אל המופלאים של החיפושית והחתול השחור.
מופלא החיפושית הוא הטוב מכולם והוא מביא כוחות טובים של מזל, יצירה, תיקון וריפוי.
אני רוצה את הכוחות האלה.
אבל האוזניים שלי לא מחוררות ואני לא מתכוונת לחורר אותן עכשיו.
חוץ מזה, פלאג הוא הקוואמי האהוב עלי.
אני לוקחת ביראת כבוד את הטבעת השחורה.
"בחירה נבונה," אומר מאסטר פו.
"תודה, מאסטר," אני נזכרת בנימוסים שלי.
הוא סוגר את קופסת המופלאים ומחזיר אותה למקומה בגרמופון ואז הוא מושיט לי קופסה קטנה ושחורה, מעוטרת בסמלים סיניים אדומים.
אני לוקחת את הקופסה ומניחה בתוכה את הטבעת וסוגרת את הקופסה.
פתאום שאלה צצה בראשי.
"מאסטר, אתה מדבר בעברית או שאני מדברת צרפתית?" אני מבטאת את השאלה.
"את מדברת צרפתית, אבל במבטא עברי," הוא עונה בחיוך.
"מגניב," אני אומרת, ושום דבר לא נשמע לי צרפתי במילה הזאת. בטח המוח שלי מתרגם לי אפילו את עצמי.
אני פותחת את הקופסה, שעכשיו הטבעת שבה היא בצבע כסף ויוצא מתוכה בריחוף כדור של אור ירוק - צהוב שמסנוור אותי.
כשהאור דועך, אני רואה את הקוואמי של החתול השחור.
הוא מפהק ופוקח עיניים ישנוניות.
"למה שלא תציג את עצמך לגבירה החדשה שלך?" מציע לו מאסטר פו.
"אני פלאג," הוא אומר ומפהק שוב.
"אני דנה," אני אומרת.
"יש לך גבינה?" הוא שואל אותי.
"לצערי, לא," אני עונה.
"אני אביא לך גבינה אם תסביר לדנה על הכוח שאתה נותן לה," אומר מאסטר פו.
"כוח ההרס," אומר פלאג, "כדי להשתנות את צריכה לומר "שנה אותי" ואז את תקבלי חליפה ומטה.

כדי להפעיל את הכוח את צריכה להגיד "קטאקליזם" ולגעת במה שאת רוצה להרוס.

את יכולה להרוס רק משהו אחד לפני שהטבעת תתחיל להבהב ואת תיאלצי להשתנות בחזרה. עכשיו אני יכול לקבל גבינה?"
אני חושבת על כך שאני צריכה להגיד "שנה אותי" ו"קטאקליזם".
חבל, התרגלתי כבר ל"ציפורניים" ו"חתולאגן", אבל אני מניחה שאי אפשר לקבל הכל בחיים.
אני עונדת את הטבעת הכסופה על הקמיצה הימנית שלי.
ברגע שפלאג גומר לאכול את הגבינה שמאסטר פו נתן לו אני מושיטה את אגרופי הימני קדימה וצועקת: "פלאג, שנה אותי!"
הטבעת משנה את צבעה לשחור ופלאג נשאב אליה בצעקת מחאה.
סמל כפת חתול בצבע ירוק מופיע עליה.
חליפת העל שלי מופיעה בהבזקים ירוקים-צהובים.
אני בוחנת את עצמי בתום ההשתנות.
אני לובשת שמלה שחורה שמגיעה עד לברכי, גרביונים שחורים נוחים להפליא וחסרי חורים, מגפיים גבוהים ושחורים,

כפפות שחורות המסתיימות בציפורניים חדות, וכיסוי ראש שחור שמגיע עד לאפי, אך למרבה המזל כולל חורים לעיניים.
כשאני מושיטה את ידי כדי למשש אותו אני נתקלת בדברים שחייבים להיות אוזני חתול משולשות.
השיער החום, הגלי-עד-מתולתל שלי, יוצא מתחת לכיסוי ונח פזור על גבי ועל כתפי.
יש לי נדן על המותן ובתוכו מטה קצר ושחור.
את השמלה שלי מהדק אל מותני סרט ארוך ושחור שמשתרך מאחור כמו זנב.
"אני אוהבת את החליפה הזאת, אבל לא את הזנב. זנב נועד כדי שימשכו בו," אני אומרת, "לפחות יש לי עיני חתול?"
"כן," מאשר ווייז, "חומות בהירות עם אישונים צרים."
"טוב, העיניים שלי תמיד חומות בהירות, אבל האישונים הצרים מגניבים בטירוף!" אני מתלהבת,

"וואו, כולם צריכים לקחת פלאג, זה כמו זריקה של ביטחון עצמי! אני יכולה לזנק בין גגות העיר, אני כל כך חזקה וקלילה! אני יכולה לעשות מה שבא לי!"
אני שורטת את האויר בטפריי.
"כדאי שתצאי לבדוק אם הכל בסדר בפריז," אומר מאסטר פו ופותח עבורי חלון, "אקומה עלול להשתחרר בכל רגע."
"אל תדאג, מאסטר ספלינטר, אני יודעת בדיוק לאן ללכת!"
אני יושבת על אדן החלון, ומאריכה את המטה שלי.
רגע לפני שאני מזנקת, אני שומעת את מאסטר פו אומר: "מאסטר ספלינטר?"
אני מחייכת וקופצת, מסחררת את המטה מעל ראשי כפי שראיתי את החתול השחור עושה, ונוחתת על גג של בניין אחר.
"מגניב!" אני צועקת בחדוה.
אני נעמדת על קצה המטה שלי, מאריכה אותו, קופצת אל גג אחר, מזנקת, נועצת את המטה במדרכה, קופצת שוב וככה אני מתקדמת אל מחוז חפצי.

		הפרק הבא