החלון בחדר שהתחיל הכל

כתבתי את זה לעבודה בספרות והחלטתי לשתף אתכם D:

---

בני אדם מתבגרים מהר מדי.

פיטר גילה את זה כשהגיע לאסוף את ונדי אל ארץ לעולם-לא, לנקיון האביב, בדיוק כמו שהבטיח. עברו רק שלוש שנים, שכל שנה נדמתה לו כמו אל יממה, וכבר הספיקה ונדי לגדול. ואפילו נולדה לה ילדה! בלית ברירה לקח פיטר את ג'יין לניקיון האביב, בגלל שוונדי לא הייתה מסוגלת לעוף עוד, וביחד עברו עליהם הרפתקאות מדהימות. כמובן שהוא שכח את כולן, הרי חווה הרפתקאות עוד יותר מהנות, אבל לא עבר הרבה זמן עד שגם ג'יין התבגרה, והוא עף ביחד עם מרגרט, בתה, אל ארץ לעולם-לא לניקיון האביב.

הוא לא היה מוכן להתבגר באותה מהירות מפלצתית כמו כל השאר. הוא לא רצה להתבגר בכלל. הוא רצה להישאר ילד לנצח, רק לשחק ולהנות. לצאת להרפתקאות מעניינות. לשחק עם בנות הים בלגונה, לעוף עם הפיות בעזרת אבקת הפיות שלהן ולהסתובב בקרב אדומי העור. הוא ידע שאם יתבגר יאלץ לוותר על כל הדברים האלו.

הוא מעולם לא הבין למה שמישהו ירצה בכלל לוותר על כל הדברים הנפלאים האלו. כנראה בגלל שהרבה מאוד אנשים בכלל לא זכו לראות את ארץ לעולם-לא, ולא זכו לחוות את כל ההרפתקאות שהוא עצמו חווה שם. אבל גם הילדים האבודים, כעת בקושי הצליח לזכור את שמותיהם, שחיו איתו כל כך הרבה זמן בחרו לעזוב את האי. אפילו על האי עצמו הם התבגרו, למרות שהדבר היה נגד החוק.

קשה היה להגיד שפיטר הרגיש בודד בביתו הקטן שעל צמרות העצים. אולי לא היה אף אחד שיארח לו לחברה, אבל הוא היה עסוק בכל כך הרבה הרפתקאות שאפילו לא שם לב להבדל. לפעמים אפילו תהה אם חבריו האבודים לא היו אלא חלום.

בני אדם באמת מתבגרים מהר מדי. זאת הייתה המחשבה שעברה בראשו שעה שהציץ דרך החלון אל חדר השינה בבית שבו התחיל הכל, שם על המיטה שכבה ילדה, שקועה בשינה עמוקה.